ביקורת רטרו – שוליית המכשף (Simon The Sorcerer)

האם שוליית המכשף (Simon The Sorcerer) מלא קסם כמו לפני 26 שנים? בואו נגלה

יש מספר משחקי הרפתקאות שמגדירים בעיניי את הז'אנר על המחשב האישי הישן, בין האהובים עליי הם King's Quest, Day of the Tentacle ו-Simon The Sorcerer או בעברית "שוליית המכשף".

כן, קצת הזוי שיש שם בעברית למשחק מחשב, אפילו שהיינו מקבלים את מגזין Wiz בכל חודש (ניתן לקרוא חלק מהעותקים ברשת), רוב המשחקים במגזין היו עם שמותיהם באנגלית, אבל כש-Simon The Sorcerer הגיע לארצנו הקטנטונת, המשחק שוחרר באריזה בעברית עם השם "שוליית המכשף" ביחד עם תרגום לכל הדיאלוג ותפריט המשחק.

בזמנו, אני זוכר שנעזרתי לא מעט במגזין Wiz כדי לפתור את המשחק, אבל זה היה בגיל 7-8, מאז שכחתי את פתרונות המשחק. בואו נראה אם עדיין מדובר במשחק הרפתקאות מצוין או שהקוסם הצעיר הזדקן לא בחינניות.

אתם מגלמים את סיימון, נער מתבגר שנשאב בטעות לארץ רחוקה וקסומה על ידי כמה גומבלינים שרוצים לאכול אותך, אפילו מצטרף למסע שלכם כלב (כמו בקוסם מארץ עוץ). סיימון מגיע לביתו של הקוסם קליפסו שמשאיר לו מכתב התנצלות שהוא נחטף ושאם תוכלו לעזור לו, כעת אתם צריכים לפלס את דרככם בארץ המוזרה הזאת, לפגוש יצורים יוצאי דופן ולהציל את קליפסו מידי סורדיד. המשחק גם כולל הומור שלמדנו לצפות ממשחקים כמו Day of the Tentacle ו-Escape From Monkey Island, והוא צוחק לא מעט על כל האגדות וסיפורי העמים המוכרים, כמו הפגנה בין עזים לבין טרול שרוצה לטרוף אותם, נסיכה עם חצי פני חזיר שהופכת לחזיר אם מנשקים אותה (הרבה לפני שעשו את זה ב"שרק") ואפילו מצב שבו אתם גונבים את הטבעת של "שר הטבעות" מגולום. כשהייתי ילד לא ממש הבנתי את הרפרנסים האלה, אבל עדיין מצאתי אותם מצחיקים, היום כאדם בוגר, הם ממש מצחיקים.

הסגנון של "שוליית המכשף" והדמויות שלו הם אלו שגורמים לחווית המשחק להיות בלתי נשכחת. יש כל כך הרבה דמויות מיוחדות וסיימון כל כך חביב שאני לא אשכח אותם או את הדיאלוג הנהדר שלהם, והצבעוניות של המשחק הזה פשוט כבשה אותי והיא כובשת אותי עוד היום, זה פשוט משחק יפה לעיניים.

המשחק הוא הרפתקאות Point and Click, מה שאומר שאתם לוחצים על דברים, ויכולים לתקשר איתם, לפתוח אותם ולאסוף אותם, ואז באמצעות ההגיון הבריא שלכם לפתור חידות ולהשתמש בחפצים שמצאתם על מנת לסיים את המשחק. מה שאהבתי ב"שוליית המכשף", שאני אוהב אותו עד היום, זה שיש הרבה הגיון למשחק, כל מה שאתם עושים זה הגיוני (כמה שאפשר) לעשות, אתם רואים טרמיטים, אתם מביאים להם עץ, אתם משיגים נסיכה שהופכת לחזיר, אתם משחררים אותה על דלת משוקולד, המשחק באופן מעודן רומז לכם מה לעשות כל עוד אתם שמים לב לסביבה שלכם וחוקרים אותה מספיק, כמו להקשיב לצמד גמדים שהם רשמו את הסיסמא הסודית למערת היהלומים על אבן בחוץ, מה שיחסוך לכם לעבור על כמעט כל האלף בית מול השומר.

מה שכן, לפעמים המשחק יכול להיות קל מאוד וזה די ברור מה צריך לעשות, לכן אלו שמחפשים משחק הרפתקה יותר מאתגר הייתי מציע Dune, Legend of Kyrandia או King Quest 7. אבל עדיין מצאתי את החוויה ממש כייפית ואני חושב שזה משחק מהנה שילדים של היום יוכלו להעריך אותו, בעיקר כי הוא זמין כעת בסמארטפונים (משם לקחתי את תמונות הביקורת), ואפילו יש אפשרות לקבל עזרה במשחק האפליקציה באמצעות סימן השאלה.

הדבר האחרון שאני רוצה להזכיר לגבי המשחק, שאני לא שומע הרבה אנשים מזכירים זו המוזיקה. בזמן שאנשים משבחים את המוזיקה של משחקי The Legend of Zelda ו-Super Mario, אני משבח את המוזיקה של Simon The Sorcerer- המוזיקה של המשחק כל כך נעימה ומתאימה לכל אזור בו אתם מבקרים שמצאתי את עצמי מלא פעמים מקשיב לפס הקול של המשחק כשהייתי לומד בתיכון לבגרויות, זו פשוט מוזיקה נהדרת ואחד ממאפייני השיא במשחק הנהדר הזה.

סיכום

אוקיי, אפשר להבין שיש לי מקום חם בלב למשחק הזה וזה נכון, אבל ממבט אובייקטיבי, אני עדיין חושב ש-Simon The Sorcerer הוא משחק מצחיק, מסוגנן וקסום.

שחקנים שמחפשים משחק קווסט מאתגר אולי יעדיפו אחד מהמשחקים של Quest For Glory, כי "שוליית המכשף" מרגיש יותר כמו יום כיף בפארק מאשר מסע מאתגר ולכן אם הייתם רוצים להכיר לילדים שלכם את אחד הז'אנרים השולטים של תקופת ה-MS-DOS, ההרפתקה של סיימון היא לדעתי המשחק הטוב ביותר עבור זה.