Song of Horror – ביקורת שני הפרקים הראשונים

האם שני הפרקים הראשונים של משחק האימה השאפתני מצליחים לממש את היומרות שלו?

Song of Horror הוא אחד ממשחקי האימה השאפתניים ביותר בכל הזמנים. באמצעות בינה מלאכותית המפתחים באולפן המשחקים העצמאי, Protocol Games, רצו ליצור משחק שעוקב אחר ההתנהגות של השחקן כדי לקבוע היכן ומתי הוא יותקף, כך שבכל פעם שהוא משחק באותו שלב החוויה תהיה שונה. לטענתם המנגנון הזה ינצל את חוסר הביטחון של השחקן ויגרום למשחק להיות מפחיד בכל פעם שמשחקים בו. שני הנסיונות הראשונים של המפתחים להשיג מימון באמצעות Kickstarter נכשלו כבר בשנת 2015, אך האולפן מצא בסופו של דבר מקור מימון חלופי והצליח להשיק את שני הפרקים הראשונים בדיוק בזמן לליל כל הקדושים (שלושת הפרקים הבאים צפויים לצאת במהלך השנה הקרובה). השאלה המתבקשת היא האם לאחר יותר מחמש שנות פיתוח Song of Horror מצליח מצליח ליצור חוויית אימה מסוג חדש?

המשחק מתמקד בסיפורן של כמה דמויות. הוא מתחיל כשדניאל, דמות אחרת, מבקר באחוזת האשר מטעם החברה שלו, רק כדי למצוא אותה נטושה. מתוך האחוזה בוקע צליל חלוש של מוסיקה מה שגורם לדניאל לחקור את האחוזה ולשים לב לתופעות העל טבעיות שמתרחשות בה. בסופו של דבר הוא מגלה שמקורה של המוסיקה מסתתר מאחורי דלת שטנית והוא מחליט להיכנס לתוכה. שבועיים אחר כך, דניאל נעלם וארבעת הדמויות הראשיות – הבוס של דניאל, אטיין, אחד מהעובדים שלו, אחד ממשרתי אחוזת האשר והחשמלאי, יוצאים לחפש אותו באחוזה. לכל אחת מהדמויות האלה מיומנויות ייחודיות וכלים שיעזרו להם במהלך משימתם. כלים אלה נעים ממכשיר קשר, שמתקלקל כשהסכנה קרבה, דרך פנס ועד לבקבוק ויסקי, שמרגיע את עצבי הדמות כשהיא מודאגת. רק דמות אחת יכולה לנסות לחפש באחוזה בכל פעם והיא תצטרך להתמודד עם דלתות נעולות, חידות ומפגעים שונים שמקורם בכוח השטני שרודף את האחוזה.

במהלך שני הפרקים האלה לא היה לי הרבה זמן ללמוד על הדמויות השונות, כך שאין סיבה מיוחדת שהם ירצו להציל את דניאל (חלקן בכלל לא מכירות אותו). שני הפרקים הראשונים של Song of Horror בסך הכל גרמו לכדור השלג להתגלגל וסמכו על כך שהדמיון שלי ישלים את העבודה. כרגע אין סיבה לדאגה, יש עוד שלושה פרקים באופק, מספיק זמן כדי להפוך את הסיפור למעניין יותר ולהשלים את החסר.

אמנם לא היה לי מספיק זמן כדי ללמוד על הדמויות אך אין לי ספק שהן מגוונות ושונות אחת מהשנייה. לכל אחת מהן יש נקודת מבט ייחודית על הדברים השונים שהיא מגלה במהלך חקירת האחוזה. בסך הכל איכות הכתיבה של Song of Horror ראויה להערכה לאור העובדה שמשאביו של האולפן הקטן הזה מוגבלים מאוד.

כפי שמשתמע מכותרת המשחק, צלילים הם דבר חשוב מאוד ב-Song of Horror. רמזיים קוליים עזרו לי לאתר פריטים חשובים וחידות, כך שיכולתי להתקדם במשחק. האזנה דרך דלתות עזרה לי להימנע ממפגש בטרם עת עם היישות העל טבעית שרודפת את האחוזה. החידות עצמן צצות משום מקום ואין הגיון בפתירתן, מה שגורם לניתוקן מהמשחק, כאילו הן הוכנסו אליו רק כדי להעלות את רמת הקושי באופן מלאכותי.

האימה במשחק הזה מתמקדת בעיקר באווירה. אין פה אלימות מוגזמת, זומבים או ערפדים. האימה מגיעה מהאינטראקציה עם האחוזה שרדופה על ידי כוח אפל המכונה "הנוכחות". הכוח הבלתי נראה הזה טרק דלתות, יצר תעתועים ומילא בזפת שחורה את החדרים שבהם ביקרתי הכי הרבה, מה גרם לי להישאר דבוק למסך מכיוון שגם הטעות הקלה ביותר הייתה מביא למותה של הדמות. זה חשוב, מכיוון שניתן לשחק בכל פרק ב-Song of Horror רק ארבע פעמים בטרם צריך להתחיל מחדש. כשדמות מתה, חפציה נשארים מאחור והדמות הבאה תוכל לאסוף אותם כשתגיע למקום מותה, כשכולן ימותו השחקן צריך להתחיל את השלב מחדש. בהתחשב בכך שכל פרק נמשך משהו כמו ארבע שעות, אפשר לומר שלמדתי די מהר להתמודד עם "הנוכחות". המערכת הזאת היא הדרך העיקרית שבה המשחק מכניס תחושת אימה בשחקן. יחד עם זאת יש לציין שהתחושה הזאת לא נובעת מ-"פחד אמיתי" מהכוח העל טבעי, אלא יותר מחשש לחזור מחדש על חלק גדול מהשלב. לדמויות אין מד חיים, אלא סיכוי חד-פעמי לפתור כמה שיותר מהחידה לפני שהטעות הבלתי נמנעת שתידון אותה לתהומות הנשייה תתרחש. הרגשתי שהמשחק מונע ממני באופן פעיל לחקור את האחוזה בגלל החשש מהמוות המתקרב. נכון רוב האינטראקציות אינן מהוות שום איום, אך מיעוטן הובילו את דמותי למוות מיידי ובלתי נמנע ואילצו אותי להתחיל מחדש את המסע.

משחקי וידאו בדרך כלל מפחידים אותי בקלות, אבל Song of Horror לא היה כזה. הרגעים הכי טובים של המשחק היו אלה שהציבו אותי מול השעון עם הגב לקיר. במהלכם הייתי צריך להסתתר מפני האפלה ולייצב את קצב הלב של הדמות שלי כדי שהיא לא תמות מפחד, תרתי משמע. הרגעים האלה יצרו אצלי תחושת מתח שאין שנייה לה אבל לא פחד.

לרוע המזל, רוב מרכיבי האימה במשחק הזה הם פשוט הפחדות זולות. הצורה בה הבינה המלאכותית אמורה לעבוד היא כזאת – בכל פעם שהשחקן עושה משהו הוא מייצר צליל, הבינה המלאכותית סופרת את הפעולות האלה ואמורה להעניש את השחקן בהתאם. ככל ששיחקתי יותר במשחק התחלתי להאמין שההתקפות האלה הגיעו באקראי, ללא יצירה של תחושת פחד או מתח לפני, מה שהפך אותן לפחות מפחידות.

Song of Horror הוא לא משחק יפה תחת שום קנה מידה חזותי, אבל יש בו קסם מסוים. בניגוד להרבה משחקי אימה האזורים האפלים של עולם המשחק הם לא המסוכנים ביותר, כמה מהאזורים המוארים ביותר היו המקומות בהם נכשלתי (אולי דווקא משום שהאור גרם לי להירגע ולעשות טעויות). סביבות המשחק עצמן חומות ומשעממות, אבל לפחות החפצים החשובים נראים טוב. אין צורך להכביר במילים על עיצוב סאונד הוא פשוט מצוין, הגיוני לאור חשיבותם של צלילים במשחק.

ברמה הטכנית לא מצאתי תקלות או ירידות בביצועים בשום שלב במהלך שמונה שעות המשחק שלי אך היעדר השליטה במצלמה גורם למשחק נזק גדול. השינויים התכופים בזוויות המצלמה גרמו לי לאבד שליטה מסוימת על דמות השחקן. יתרה מזאת השינויים האלה גרמו למשחק להיות פחות מפחיד ופגעו בקצב ההתקדמות של העלילה. אני לא יודע מה הייתה הסיבה לבחירה התמוהה הזאת אך היא פשוט לא עובדת.

קשה לי לדמיין שמישהו יפחד מ-Song of Horror. אולי מעריצים כבדים של הז'אנר ימצאו בו משהו, אבל נכון לשני הפרקים הראשונים המשחקיות הייחודית שלו עומדת בעוכריו.