מה באמת מתחבא מתחת לפני השטח? – סיקור לסרט "ספליט"

"ספליט" הוא סרט פסיכולוגי ומותח עם שחקנים מדהימים ודמויות מרתקות, אבל האם הוא מציג את חזרתו לגדולה של מ. נייט שאמלאן?

"ספליט" מתחיל מאוד מהר ולעניין, אנחנו פוגשים את הדמויות המרכזיות שלנו, שלוש בנות במסיבת יום הולדת של אחת מהשלוש, כאשר אביה של נערת היום הולדת מציע להסיע את שתי הבנות האחרות הביתה. אם ראיתם את הטריילר אני לא מגלה לכם שום דבר חדש, הן נחטפות על ידי מישהו עם משקפים, מוצאות את עצמן נעולות במרתף ומגלות שהחוטף שלהם הוא מטורף עם פיצול אישיות.

כבר מההתחלה של הסרט אנחנו יודעים מי הדמות הראשית שלנו מבין שלוש הבנות – קייסי, נערה מתבודדת ובעייתית שמתנהגת שונה משתי חברותיה, אבל על ההתחלה אנחנו לומדים להעריך אותה. היא קולטת משהו מאוד מהר לגבי החוטף שלהם שמגן על אחת הבנות ממש בהתחלה, וזה נותן לנו מישהי לעודד עבורה ולרצות לראות אותה שורדת. היא חכמה, היא מחושבת ולא אימפולסיבית כמו הבנות האחרות, שמתנהגות כמו הרבה בחורות שראינו עד כה בסרטי מתח ואימה, ואחרי שראינו את אותן הדמויות שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו עוד יותר מתחברים לקייסי בתור הגיבורה שלנו.

השחקנית שמגלמת את קייסי עושה עבודה מצוינת, היא משחקת בצורה שמרגישה מאוד אמיתית וסימפטית. אנחנו לא מקבלים ממנה נערה חד מימדית, אנחנו מקבלים ממנה דמות מורכבת עם הרבה מאוד שכבות (כמו שדמותו של מקאבוי אומרת מטפורית, היא לובשת הרבה חולצות). אבל מי שגונב את ההצגה זה ג'יימס מקאבוי המוכשר, שמגלם את החוטף,  יחד עם 23 הזהויות השונות בתוך התודעה שלו – דניס הוא חזק וקומפולסיבי אובססיבי, פטרישה היא אישה פרפקציוניסטית, הדוויג הוא נער בן 9, בארי הוא מעצב בגדים שרמנטי ומדי פעם אנחנו זוכים לפגוש עוד מהאנשים שמשתמשים בגוף של קווין, הזהות המקורית.

ג'יימס מקאבוי בתור קווין ו-23 הזהויות החבויות בתוכו מדהים כל שנייה על המסך. האופן שבו הוא מצליח לגלם את הדמויות האלו בצורה כל כך אמינה ובאותו הזמן לעבור ביניהן בצורה כל כך חלקה, מרשים מאוד במיוחד על המסך. שחקנים גילמו בעבר אנשים עם פיצול אישיות אבל בחיים לא בצורה כל כך טובה, מרתקת ומורכבת. אנחנו רואים אותו מגלם בסרט הזה לפחות 7 אנשים שונים ומנהל דו שיח עם עצמו. ההופעה שלו כל כך הדהימה אותי שאני מופתע שהוא לא קיבל מועמדות לפרס האוסקר, פספוס ענק מצד האקדמיה.

השחקנים האחרים עושים עבודה טובה, למרות שאנחנו מקבלים מהם לפעמים שורות דיאלוג שנשמעות מוזר לאדם הרגיל, משהו שלמדנו לצפות מהבמאי מ. נייט שאמלאן (שכמובן מכניס את עצמו לתוך הסרט שוב). למרות זאת, כל הדמויות של הסרט נתפסות כאמיתיות אבל דמות אחת מתפרקת לגמרי מהיסודות עליה היא בנויה וזו הפסיכולוגית של קווין.

ד"ר קרן פלטצ'ר היא הפסיכולוגית המטפלת של קווין והיא מציגה לנו את הנושא המרכזי של הסרט, היא מאמינה שפיצול אישיות זה חלק מסוים מאבולוציה שלנו ושפיצול אישיות מסמל שליטה מורכבת יותר במוח האנושי, ושליטה של המוח על הפיזיולגיה של הגוף. היא מספקת טיעונים מעניינים שאולי ימכרו לנו את הרעיון של העלילה אבל עבורי זה הרגיש לא אמין וקצת מגוחך אפילו, אבל אני כן האמנתי שהיא מאמינה בזה. הבעיה היא שלקראת אמצע הסרט היא מתחילה לטעון שזה בלתי אפשרי כשהיא מדברת על זה עם אחת הזהויות של קווין, וזה לגמרי זורק את כל הדיבורים שלה מתחילת הסרט לפח. זה מרגיש שד"ר פלטצ'ר פתאום היא פסיכולוגית רגילה עם מטופל שיש לו פיצול אישיות ואנחנו נתקלים באחת הבעיות של שאמלאן בתור מספר סיפורים (שנתקלנו בסרטו המזעזע "איירבנדר"), להפוך את הדמויות שלו לקרייניות שנותנת לנו את הרקע והבסיס לסיפור אבל בלי תוכן משל עצמה.

האם זה אומר שקיבלנו עוד פעם סרט גרוע משאמלאן? לדעתי לא, השחקנים עדיין עושים עבודה מצוינת (בשונה מסרטים כמו "העולם אחרי" ו-"ביום שזה יקרה"), הצילום מדהים מבחינה ויזואלית כמו שראינו ב"הכפר" והמתח והדרמה ממש טובים, אבל מה שהופך את הסרט הזה לבאמת מצוין עבורי זה הסוף שעליו אפרט עכשיו אז אם אתם לא מעוניינים בספוילרים, אני ממליץ לקפוץ לסוף הסיקור.

זהירות ספוילרים על סוף הסרט

בסצנה האחרונה של "ספליט", אנחנו פוגשים את הזהות ה-24 בגופו של קווין שהזהויות האחרות קוראים לו "החיה", כשהוא משתלט גופו של קווין מתרחב, שריריו חזקים יותר, הוא כמעט בלתי ניתן לעצירה, והוא אוכל בני אדם, או ליתר דיוק בנות שלא חוו חווית ילדות קשה והיו כל החיים שלהן מוגנות, בשונה מילדותו של קווין שעבר התעללות מגיל 9 ופיתח את הזהויות האחרות שלו על מנת להגן על עצמו. אנחנו מגלים זאת רק לקראת סוף הסרט, אחרי שאנחנו מגלים שקייסי עברה התעללות על ידי הדוד שלה בילדותה ונאלצה לגור איתו עד עכשיו אחרי מות אביה, ו"החיה" מחליטה לחוס על קייסי כשהוא מגלה מה היא עברה.

הוא נמלט, עדיין חופשי בעולם ובדיוק כשאנחנו חושבים שהסרט נגמר, שאמלאן שולף את אחד הטוויסטים שלו שהתרגלנו אליהם בסרטים כמו "החוש השישי" ו"הכפר" ומדהים את כולנו. בדיינר מראים לנו מהדורת חדשות שמדבר על קווין, כעת נקרא "השבט" בגלל מספר הזהויות הרב שלו, בזמן שאנשים מדברים בדיינר ואחת הבנות אומרת "איזה פחד, זה מזכיר לי את הבחור ההוא בכסא הגלגלים, איך קראו לו?" וממש לידם יושב ברוס ויליס ועונה "מר. זכוכית", ומסתבר שזה אותו העולם של הסרט "בלתי שביר", סרט ששאמלאן יצר לפני 16 שנים וכולם רצו שיוציא סרט המשך שלו.

הסצנה הזאת הפכה את הסרט מציון 7.5 לציון 9, לא רק שזה מדהים אותנו משום מקום ופותח את הדלת לסרט ששם את דמותו של ג'יימס מקאבוי מול דמותו של ברוס ויליס (שמרגיש מאוד מתאים עבור הדמויות כיוון ש"החיה" שונא אנשים לא שבורים ודמותו של ויליס הוא בלתי שביר), אבל זה מתקן את הבעיה העיקרית שלי עם הסרט. הסרט עד כה ניסה להיות מציאותי ולמכור לנו את הרעיון של היכולות המלאות של המוח שראינו עד עכשיו באין ספור סרטים (כמו "לוסי" למשל), אבל עצם העובדה שזה העולם של "בלתי שביר", עולם שכבר למדנו עליו שהוא מכיל אנשים עם יכולות אבולציוניות מדהימות, ואנחנו מקבלים את המציאות שהסרט נותן לנו, בגלל שזו מציאות שהכרנו לפני כ-16 שנים.

סיכום

"ספליט" הוא סרט מצוין שמספק עלילה מעניינת, מותחת ומסעירה, למרות חלקים קטנים בדיאלוגים שנשמעים קצת מוזר ודמותה החסרת בסיס של הפסיכולוגית, השחקנים בסרט עושים עבודה מצוינת והעלילה מרתקת ויצירתית. "ספליט" הוא סיפור מצומצם, ונראה שזה הכיוון שהבמאי צריך לקחת מעכשיו. סרטים כמו "העולם אחרי" ו"איירבנדר" שהם סרטי ענק עם עלילה גדולה מהחיים, נחשבו מהסרטים הגרועים בתולדות הקולנוע וכשלונות ענק של האדם שפעם נקרא "סטיבן שפילברג של הקולנוע המודרני". שאמלאן חוזר בסרט הזה לשורשיו, לסרטים כמו "בלתי שביר" ו"החוש השישי" ששבו את ליבנו עם המתח והמיסתורין המקיף את הדמויות המורכבות שלהם ולכן זה בעיניי אחד מהסרטים הכי טובים של הבמאי ואחד הסרטים הטובים של השנה.