שקיעה יפיפייה – ביקורת המשחק Stela

Stela הוא משחק אינדי יפיפה אך האם הוא מצליח לספר סיפור מעניין או להוות אתגר ברמת המשחקיות?

Stela הוא משחק אינדי חדש שמגיע אלינו מאת חברת SkyBox Labs. המשחק מכניס אותנו לנעליה של בחורה צעירה שצריכה לחקור עולם מסתורי, וללא ספק המטרה שלו היא לעורר בשחקן הרגשה דומה לזו שעוררו כבר משחקי אינדי מצליחים כמו Inside או Limbo, כאשר האווירה והסביבה עוזרות להניע את החוויה ואת הסיפור קדימה. בחלק מהמטרה הוא פוגע, בחלקים אחרים פחות. הצטרפו אלי ונגלה באיזה חלקים.

עלילה

ל-Stela אין ממש עלילה רגילה. אנחנו משחקים בתור בחורה העונה לשם סטלה בעודה יוצאת למסע בעולם הרוס וגמור במטרה להבין היכן היא, מה קרה לעולם, ומי היא עצמה. המשחק אינו מכיל שום סרטוני מעבר, גם לא סרטון פתיחה ממש, והוא אינו מכיל שורה אחת של טקסט, לא בעולם ולא על ידי הדמויות. הכל מועבר על ידי הסביבה, הדמויות, המוזיקה והעיצוב החזותי. להגיד שאני הצלחתי להבין את הסיפור? לא ממש. הצלחתי להבין חלקים קטנים ממנו, יחד עם זאת הדמות הראשית נשארה תעלומה. חוץ מסוף המשחק אין שום מידע עליה או על מי שהיא, וגם אז זה מידע כל כך נסתר שאני לא הצלחתי להבין אותו. העולם עצמו סובל מאותה בעיה, כאשר אני לא מבין מדוע הוא כפי שהוא או מה הפעיל את שרשרת האירועים אשר הביאו אותו למצבו. אני כן מרגיש שהיוצרים תכננו פה סיפור מעניין, עם עולם יוצא דופן אשר מרגיש מוכר אך גם מסתורי בו זמנית. אני פשוט חושב שאם הם היו משקיעים יותר בלספק לשחקן כמה תשובות אמיתיות, ולא להתמקד בעיקר לפתוח עוד ועוד שאלות, המשחק היה רק מרוויח מזה.

גרפיקה

מבחינה חזותית המשחק הוא סיפור הצלחה. העולם נראה אמיתי, יחד עם יסודות של אור, צל, אש, קרח, וברד אשר שמשווים למשחק מראה ייחודי בנוסף לזה שהם נראים טוב. סגנון המשחק הוא פלטפורמה דו-ממדי, והוא מנצל היטב את המרחב החזותי שהז'אנר מעניק לו על מנת לספק מספר מראות מרהיבים ממש לאורכו. הצבעים בהם נעשה שימוש אינם מגוונים במיוחד, אך השימוש בהם נכון. המשחק מכיל הרבה מאוד צבעים רגועים וכהים אשר יכולים לתת הרגשה של חוסר אונים, דבר אשר משרת היטב את האווירה שהמשחק שואף אליה.

בניגוד חד לזה, כאשר המשחק מכניס אור, הוא יכול ממש לבלוט בסנוור שלו, בצורה מוגזמת למדי. אני מאמין שאני מבין למה הם כיוונו פה, לניגודיות אשר תחזק את הרגעים היוצאי דופן שצצים מידי פעם, אבל זה מרגיש כאילו הם ניסו לרקוד על שתי החתונות. במקום להיות בעל צבעים בולטים לאורך מרבית המשחק, או לקחת אותו למקום היותר מדכא, הם ניסו להיות איפשהו באמצע, ובמשחק כזה קצר זה פועל לרעתו ומונע ממנו לפתח ממש אישיות משל עצמו. יש בהחלט מספר מצומצם של מראות שאקח איתי מהמשחק, אבל הם לא מספיקים על מנת להרגיש שהמשחק ממצה את הפוטנציאל הטמון לו.

משחקיות

בתור פלטפורמה דו-ממדי, מה שעשיתי ב-Stela במרבית הזמן שביליתי איתו הוא לרוץ לצד ולקפוץ. מדי המשחק מספק רגעים מגוונים יותר הכוללים פתירת חידות. הבעיה שלי עם המשחקיות של Stela היא שהיא פשוטה מידי, החידות אינן מאתגרות בשום צורה כמעט או דורשים מחשבה ייחודית. האורך הקצר של המשחק עוזר להתמודד עם תחושת החדגוניות של פשוט לרוץ משמאל לימין מבלי לעשות הרבה דברים מעבר.

בנוסף, עבור משחק שמוכר את עצמו כסיפור חזותי, הסיפור מאוד לינארי. אין שום אפשרות כמעט ללכת למקום אשר המשחק לא מוביל אותי אליו, וחוץ ממספר דברים שאפשר לגלות כדי לחשוף עוד פרטי מידע קטנים על עולם, אין שום דבר נוסף למצוא. שום מידע נוסף על מה קרה, על מי אנחנו, או מה החשיבות שלנו לעולם הזה. לצערי, לא רק הסיפור של המשחק פגום, אלא גם הדרך שבה המשחקיות מעבירה לנו אותו.

Stela מצטיין בלייצר אווירה של מסתורין וחוסר אונים. בזמן שנעתי בעולם, צצו במוחי שאלו הנוגעות לקיומו של העולם וליצורים המאכלסים אותו. חלק מהאווירה נובעת מהעובדה שהדמות שלכם מאוד פגיעה, כל מכה קטנה יכולה להרוג אותה. כל היתקלות עם אויב היא משחק של התחמקות, מה שמוסיף עוד יותר לחץ למשחק. הייתי צריך לברוח ולנסות להבין מה קרה, כדי להתמודד יותר טוב עם האיומים שסביבי. כל דבר במשחק מוסיף להתעצמות האווירה שלו, מהמראות והיצורים אשר חוויתי, עד לצבעים בהם המפתחים השתמשו, והמוזיקה, אשר עליה אתייחס בעוד רגע.

מוזיקה

חלק נוסף של המשחק שראוי לציון לשבח הוא המוזיקה. המנגינות שנבחרו במיוחד עבורו הן מלנכוליות, נותנות הרגשה אי וודאות, של אי שליטה. המשחק אכן מתרחש בעולם בו אין לשחקן שליטה על מה שקורה סביבו. היות שהמסע מתמקד בהישרדות נגד היצורים שמאכלסים את העולם ונגד העולם עצמו, שניהם ינסו לסיים את מסענו כל אחד בדרכו.
לאורך המשחק הרגשתי איך המוזיקה משתנה בהתאם למצבי, ממוזיקה מותחת ברגעי הישרדות, לאימה ברגעים בהם ברחתי, ועד לסוג של פליאה ורוגע ברגעים המעטים בהם חוויתי את העולם ללא איום מיידי. אני ממליץ לכם לשמוע את הפסקול של המשחק לבדו, מבלי הצורך לשחק בו.

Stela הוא לא המשחק הראשון שמנסה להעביר חוויה דרך העולם והעיצוב החזותי שלו, משחקים אחרים כמו Limbo או Gris עשו זאת לפניו, ולפי דעתי הצליחו הרבה יותר. Stela הוא לא משחק רע, ואני יכול לראות את הרעיונות שעמדו בבסיסו, אני פשוט חושב שהם לא באו לידי ביטוי ומיצו את הפוטנציאל שלהם.

המשחק כל כך קצר (שלוש שעות), הוא לא מצליח לפתח מספיק ייחודיות משל עצמו, וזה ברור כבר מההתחלה. בדיוק כמו שקיעה, המשחק יפיפה, אבל נגמר מהר מידי. אם אתם מחפשים חוויה אווירתית וייחודית, עומדות בפניכם אפשרויות גרועות יותר מ-Stela, אבל גם מוצלחות הרבה יותר.