ביקורת חותכת – המנסרים מטקסס: ההתחלה

סאגת המנסרים מטקסס מסרבת לעצור ו-44 שנים אחרי הסרט המקורי מ-1974, סרט הפריקוול יוצא כאן במחוזותינו באיחור של שנה ומביא שוב לתודעתנו את הברוטליות המזעזעת והפרובוקטיביות שמסמלת את הסדרה.

המנסרים מטקסס זו קלאסיקת אימה מובהקת ושנויה במחלוקת שהביאה לנו את אחד מהרוצחים הכי ידועים בז'אנר ונועדה לזעזע אותנו; ההשראה לדמות המפורסמת הוא הרוצח הידוע לשמצה אד גין, שנהג לרצוח אנשים ולהכין מגופם חפצים שונים לבית. בסרט המקורי אנחנו מתוודעים למשפחת סוייר הקניבלית שלא בוחלת באמצעים והורגת כל מי שנמצא בדרכה במטרה לשמור על קדושת המשפחה, ועל הדרך גם שומרת על העסק המשפחתי המעט מקרטע בעזרת מכירת בשר אדם מקורבנותיה.

הסרט גם מכיר לנו, ללא כל רקע קודם, את "פני עור" הידוע כ-"Leatherface", יקיר הבית ורוצח אכזרי שכל מטרתו להגשים את בקשות משפחתו – לרדוף אחרי קורבנות שנקלעים לרוע מזלם לאיזור, להרוג אותם עם מסור חשמלי (סימן ההיכר שלו), ולהשתמש בהם בין היתר כמאכל וחפצים שונים לשימור הבית. משפחת סוייר מוצגת כמשפחה כפרית "הילבילית" כפי שקוראים לזה בארה"ב – העוסקת בין היתר בגילוי עריות כשחלק מבני המשפחה קרובים אחד של השני, מאותגרים שכלית, חסרי כל היגיינה, ובעיקר יותר דומים לחיות אדם מאשר לבני אדם.

לאחר 7 המשכים, מגיע הפריקוול "המנסרים מטקסס: ההתחלה" או בשמו המקורי "Leatherface"  בניצוח צמד הבמאים הצרפתיים ג'וליאן מאורי ואלכסנדר בסטיו, שמראה לנו את מקורו של הרוצח "פני עור" (בשמו האמיתי ג'ד סוייר) כבר בשנת 1955, כשאמו ורנה סוייר (לילי טיילור המעולה) מנסה ללמד אותו כבר מגיל צעיר שהמסורת המשפחתית היא להתעלל באנשים ולרצוח אותם ללא רחמים.

הריינג'ר המקומי וקר הרוח האל הרטמן (בגילומו של השחקן הוותיק סטיבן דורף) לא חס על המשפחה הפסיכוטית ואף דורש נקמה לאחר שהם רוצחים את בתו ללא כל סיבה נראית לעין. הוא נוקם בהם בכך שהוא שולח את ג'ד למוסד טיפולי לילדים ונוער, בו נמצאים ילדים בעייתים ואף רצחניים בעקבות חינוך לקוי של משפחותיהם. שיטת הטיפולים במוסד תחת חסותו של המנהל ד"ר לאנג לא פחות מאכזרית כשהוא משתמש בעונשים כגון מכות חשמליות, לעיתים ללא כל סיבה מוצדקת, ואף משנה את כל שמות המטופלים עד כדי כך שהם כבר לא זוכרים מי הם.

בשיא הסרט ואולי אחד הקטעים הכי טובים ומותחים בו – נוצרת מהומה במוסד וכתוצאה מכך כל המטופלים משתחררים. האחות החדשה במקום, אליזבת' ווייט, נחטפת ע"י שניים מהמטופלים הכי מסוכנים בו – זוג הנאהבים אייק וקלאריס, יחד עם עוד שני מטופלים – ג'קסון, שהוא בעצם ג'ד, ובאד המאותגר שכלית. אייק וקלאריס פותחים במסע הרג יחד עם בני הערובה שלהם, עד שלבסוף אייק נרצח ע"י באד וקלאריס ע"י שריף הרטמן.

בו זמנית, אמו של ג'ד מחפשת אחריו במטרה להשיבו הביתה,  ובנקודה זו בסרט איננו יודעים עדיין מי הוא "פני עור" האמיתי. אליזבת', באד וג'ד מנסים להתחבא עד שאליזבת' מגלה את מיקומם וכתוצאה מכך באד נהרג ע"י שוטר וג'קסון נורה בפיו. באותו רגע אנחנו מגלים ש-"ג'קסון" הוא בעצם ג'דדיה סוייר, שעד עכשיו נראה נורמטיבי ומלא חמלה, ותוך שנייה הופך לפסיכופט מן השורה. ג'ד לבסוף מתאחד עם משפחתו,  ואנו עדים לרגע בו הוא הופך לדמות האייקונית.

לסיכום – אפשר להגיד שזהו לא סרט קל לצפייה – לאורך כולו ניתן להרגיש תחושת אימה שכבר שכחתי מקיומה, הרציחות מזעזעות עד כדי הסטת מבט, ובעצם מרגישים שנמצאים בסרט אימה מציאותי, מה שאי אפשר להגיד על הרבה סרטי אימה מודרניים; המרדף ריאליסטי לחלוטין וזו תחושה שכיף להיזכר בה. הסרט עצמו לא ייכלל ברשימת הסרטים הכי טובים שצפיתי בהם אבל בתור פריקוול הוא בהחלט לא רע.

גל הקאמבקים חוזר ובגדול, גם עם הסרט הזה, וגם עם האלווין שפוצץ את הקופות. כל שנותר הוא רק לפנטז על המשך ראוי ל-"סיוט ברחוב אלם" עם רוברט אינגלנד, הלוא הוא פרדי קרוגר המקורי, ולהתענג על הנוסטלגיה.