משנה מקום משנה מזל – סיקור המשחק The Division 2

לפני 3 שנים, לאחר המון ציפייה ופרסום הושק The Division מבית Ubisoft אך הוא כשל בכל מובן אפשרי ונחשב עד היום לבין הפספוסים הגדולים בתעשייה. החודש הגיע לידינו משחק ההמשך שלו, The Division שמבטיח לתקן את כל מה שהיה שגוי במשחק הראשון. האם מדובר בעוד הבטחה שקרית מבית Ubisoft או שמדובר בכלל במשחק השנה? הצטרפו אליי ותגלו…

הממשלה נפלה, מגפה "ירוקה" מחקה את רוב אוכלוסיית ארה"ב ואת התשתיות הקריטיות במדינה. אלו שהיו מספיק ברי מזל כדי לשרוד את כל זה צריכים כעת להישאר בחיים ולנסות לבנות מחדש את המדינה לאחר כמעט-אפוקליפסה.
לא הרבה לאחר אירועי המשחק הראשון, The Division 2 שולח את סוכני ה-Division אל בירת ארה"ב הלוא היא וושינגטון על מנת לכבוש בחזרה את הבית הלבן מידי כל מיני אחוות בריונים ולהקים שם מעין בסיס מבצעים.
כל זה נשמע טוב ויפה אך כשמרכז הסיפור והמניע של הדמות שלך הוא לירות ברובים על מנת לקבל רובים טובים יותר, עלילת המשחק הופכת למעין חלון מפואר שמשקיף על דבר פשוט בעצם שהוא לכבוש בסיס של האויבים במשחק.
בעיניי הסיפור של The Division 2 מוריד מעט מערך המיקום שלו מכיוון שבמקום להשתמש בנכסים הברורים של וושינגטון כמו החדר הסגלגל של הנשיא ולספר עוד על מה עלה בגורלו, מפתחי המשחק בחרו להתמקד בסיפור של ה-Division בעיר – שזה מעניין אבל אני אישית הייתי רוצה לראות עוד סיפור רקע ומקווה שזה יקרה בהרחבות שיגיעו בהמשך השנה.

רוב הפוקוס של המשחק מבחינת עלילה מכוון על גיוס אנשים ובנייה של בסיס המבצעים בבית הלבן על ידי חיסול אויבים וכדומה. כל משימת סיפור תורמת או לבית הלבן או להתיישבויות נוספות של אנשים ברחבי העיר שמנסים לשקם את הציוויליזציה. חלק מהמשימות היותר מעניינות של המשחק (שכוללות יותר מלהציל מישהו או לאסוף חומרי בנייה) משתלמות יותר בערך מתי שהשחקן מגיע לרמה 30.
בנוסף, חפצי אספנות הפזורים ברחבי המפה עוזרים לספר את סיפור הרקע המעניין שיש למשחק להציע וזה דבר ששמחתי שנשאר מהמשחק הראשון בסדרה.
המשחק הראשון התמקד יותר במקור של המגפה וסיפר לנו איך האנושות הגיעה למצב שהיא על הברכיים אך המשחק השני מראה לנו את וושינגטון הרבה לאחר מכן, כאשר ההרס והחורבן עשו את שלהם ומה שנותר זה קהילות קטנות של אנשים שרוצים לבנות מחדש את החברה.

אפשר לומר שיש המון משחקי Loot & Shoot היום בשוק אך תאמינו לי כשאני אומר שאף אחד מהם כרגע לא מתמקד בטקטיקה מבצעית כמו The Division 2.
הרבה פעמים אויבים מופיעים במספרים גבוהים ועם נשקים הרבה יותר חזקים מסוכני ה-Division ולכן נוצר מצב שבו המשחק מאוד לא סלחן כלפי השחקן ודורש ממנו לחשוב על דרכי תקיפה שונות בכל קרב מחדש ובכך שומר על עניין וחידוש בכל קרב בזירה שונה.
מכיוון שיש דגש גדול על לתפוס מחסה בזמן קרבות המפתחים דאגו למלא את וושינגטון בהמון קירות ומקומות להתחבא בהם וכמובן שיפרו את מערכת ה-Cover וכעת הרבה יותר פשוט וחלק לעבור ממחסה למחסה מאשר במשחק הראשון. כמובן שהמון פעמים המחסה לא עוזר אך למרבה המזל נשארה האופציה להחיות חבר מהצוות שמשחק איתך.

אז, לאחר שסיימנו את המשימות סיפור והגענו לרמה 30 (המקסימלית) נראה שהמשחק נגמר. אז מה הלאה ?
נראה שכאן נמצא השינוי המהותי ביותר מהמשחק הקודם בסדרה מבחינת מערכת ההתקדמות. נראה שהפעם המפתחת Ubisoft Massive העבירה את הפוקוס המרכזי של התקדמות השחקן אל תוכן ה-Endgame. לאחר שהסוכנים מנקים את כל וושינגטון מאויבים ונראה שהכל טוב ויפה, סוג חדש לחלוטין של אויבים בשם Black Tusks פולשים לכל מיני מקומות בעיר ובכך נפתחת מערכת התקדמות חדשה בשם World Tier.
השחקן מתחיל את המסע שלו ברגע שהוא מגיע לרמה 30 ב-World Tier הראשון עם מטרה חדשה בראש – להשיג ציוד שמדורג יותר טוב מהציוד הנוכחי על ידי חיסול בסיסי אויב חדשים. מדובר בסוג "גריינד" הרבה פחות מתיש מבמשחקי Loot & Shoot אחרים כמו Destiny בזכות העובדה הפשוטה שכאן המשחק נותן ציוד ונשקים בכמות יותר נדיבה ופחות מייגעת.
עלייה ל-World Tier הבא דורשת שממוצע כוח הציוד של שחקן יגיע למספר מסויים על ידי השלמת משימות ברמת קושי גבוהה יותר, מציאת ציוד ברחבי העולם, כניסה ל-Dark Zone וכו'.

שחקני The Division 2 יכולים לבחור מבין 2 סוגים של PvP המבטיחים לספק את היצר התחרותי של השחקן. מצב ה-PvP המסורתי נקרא Conflict והוא מפגיש 2 קבוצות של 4 סוכנים אחת נגד השנייה. ניתן לשחק במצב זה בסגנון Team Deathmatch או Domination (לכבוש אזורי משחק).
רמת הציוד של השחקנים לא משפיעה על הנזק שלהם על שחקני הקבוצה היריבה על מנת לשמור על מצב PvP מאוזן לאורך כל הדרך.
אני אישית מאוד נהניתי בשני המצבים הללו ולמרות שהם לא מחדשים שום דבר המפתחים עשו עבודה טובה שלהכניס אותם אל תוך המשחק רווי הפעילויות הזה.

עוד מצב שחוזר ובגדול הוא ה-Dark Zone שמביא איתו את אותה הנוסחה הייחודית של PvPvE שכל כך אהבנו במשחק הראשון.
התחושה המהנה הזו של לחבור לעוד שחקן, לחסל בסיס אוייב, לאסוף קצת ציוד ולברוח מה-Dark Zone נשארה כמו שהיא ואפילו משופרת וממכרת. אך יש לזכור שה-Dark Zone לא נועד להיות מקום שמח – הפחד התמידי הזה שהשותף שלך יהפוך פתאום ל-Rogue ויהרוג אותך כדי לקחת לעצמו את כל מה שאספתם נושפת בעורף השחקן כל הזמן וזה מה שדוחף קדימה לברוח.
ביצוע פעולות Rogue כמו פריצה לרשת ה-SHD של השחקנים האחרים או פריצה לקופסאות ציוד שמות מעין סימן מטרה על השחקן אך בו זמנית מספק לו גישה ליותר ציוד נחשק.
כמובן, כדי לחלץ ציוד מה-Dark Zone השחקן צריך לזמן מסוק חילוץ שמודיע בערך לכולם שהוא מגיע ובכך מסכן את חילוץ הציוד של השחקן. אין דבר יותר מתסכל בעיניי מלשחק לבד ב-Dark Zone, למצוא רובה ממש טוב וברגע החילוץ להיהרג על ידי קבוצת שחקנים ובכך לאבד אותו.
למרות כל הפחד הזה במהלך המשחק, ה-Dark Zone נשאר אחת החוויות האהובות עליי ב-The Division 2.

חוויה שפחות אהבתי ב-The Division 2 היא הכמות הגדולה של הבאגים והגליצ'ים שמופיעים בכל מקום כמעט במפת המשחק. המון פעמים אויבים פתאום נפלו מהשמיים, קופסאות ציוד היו ריקות ורובים לא ירו אך תקלה שחוזרת על עצמה המון במשחק היא אנימציה מטושטשת לחלוטין שמסתדרת אחרי כמה שניות.
רוב המשחק כשהלכתי לדוגמה לכיוון שלט גדול הוא הופיע מטושטש לחלוטין וכעבור כמה שניות התמונה התחדדה וראיתי אותו בבירור.
אין ספק שמדובר בבעיות שלגמרי הורסות את חוויית המשחק אבל אני משתדל להיות סלחן בעיקר כשמדובר במשחק שרק הושק ויכול להיות שיסתדר בעזרת עדכונים עם הזמן ובמיוחד שמדובר במשחק שהמפתחים הקשיבו המון לשחקנים בפיתוח שלו ובאמת אכפת להם ממנו. לא מדובר במשחק "שבור" אבל בהחלט מדובר בכמות באגים לא הוגנת עבור משחק שסיים את שלבי הפיתוח שלו (הסיקור בוצע על PlayStation 4).

שורה תחתונה
במובנים של משחקיות ומכאניקת משחק, Tom Clancy’s The Division 2 עוקף את הקודם לו בכל דרך. המעגל הקבוע של הבטחה לציוד גבוה יותר על ידי השלמת משימות שונות לעולם לא נמאסת ויש יותר ממספיק משימות צד ברחבי וושינגטון כדי למלא את התיק בציוד מעולה בכל פעם מחדש.
המשחק כולל מפה מעולה שבהחלט גורמת להרגיש בתוך וושינגטון ומעבר לכך מספק אפקטים קוליים מעולים לצד סיפור נהדר.
המשחק מראה המון פוטנציאל להיות משחק ה-RPG הכי טוב של Ubisoft מזה כמה שנים.