זר לא יבין – ביקורת לסרט "האב"

זכיתי לצפות באחד מסרטי הדרמה המדוברים של השנה האחרונה, "האב", בכיכובם של אנתוני הופקינס, אוליביה קולמן ורופוס סוול

"האב" מתמקד באנתוני, קשיש בן שמונים שמאבד בהדרגה את הזיכרון. בתו אן מתקשה לטפל בו על בסיס יום יומי ומצמידה לו מטפלות, אותן הוא דוחה אחת אחת. לפי טריילר הסרט, ניתן לשער שהסרט מדבר על משפחה שמוליכה שולל את הקשיש שמפקפק בזיכרון שלו וזוממת לגנוב את כל הונו, או אולי מדובר במציאות לא יאומנת אותה נאלץ קשיש הסובל מאלצהיימר לחוות? היופי הוא ששני הרעיונות מצוינים ומבריקים לסרט, אך מבלי לגלות לכם את התשובה, אצלול לסרט הכל כך מעניין ומיוחד הזה שאפשר לחשוב ולהתעמק בו ימים רבים. לפניכם טריילר הסרט:

תשליכיני לעת זקנה

הסרט נפתח בצורה קלאסית ונפרסת בפנינו דמות הקשיש הראשית של אנתוני, כשם השחקן שמגלם אותו אנתוני הופקינס. דמותו של אנתוני מוצגת כדמות קשיש שמוכרת לרובנו. זקן בודד, קר, שלא רוצה עזרה סיעודית ומאמין שרוקמים מזימות נגדו. הדמות שלו כל כך מעוררת הזדהות, למרות האופי המורכב שלו. אנחנו נאחזים בתחילת הסרט בהשערה שבאמת מתכננים נגדו מזימות כי אנחנו משתוקקים להבין את ההתרחשויות המוזרות שקורות בעלילה.

הסרט שנדמה בהתחלה לסרט דרמה מרגש, הופך לסרט מרתק שפשוט אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך. לאורך כל העלילה מנסים לחבר את הנקודות ולהבין את הקשר בין הדמויות לחייו ולעברו של הזקן. האמירות שמוצגות בסרט סותרות את עצמן, הדמויות מוצגות כל פעם בצורה אחרת וישנן חזרות על משפטים. אנחנו שואלים את עצמנו לאורך הסרט האם כל הסצינות האלו בכלל קרו או במוחו הקודח של הזקן?

סרט מתח

המתח מועבר בצורה יוצאת מן הכלל, בלי שמץ של פסקול אימתני אלא עם נגיעות אופרה לא הכי קשורות אבל עם שחקנים מוכשרים, מעברים חדים והמון סימני שאלה שמקוננים בו. המשחק של אנתוני הופקינס כל כך שובר לב ואנחנו איתו בניסיון להבין ולזכור את חייו. מאחר והזקן בעלילה סובל מבעיות של זיכרון יש חזרתיות על נושאים מסוימים, אך אציין שהסרט חוזר על הנושאים בדרכים יצירתיות שלא מתישות את הקהל וזוהי אחת מהגדולות של התסריט.

כשאנחנו חושבים שאנחנו קרובים ללגלות את התשובות לשאלות שמעסיקות אותנו, "האב" מצליח להתל אותנו והקצב שהסרט מצליח לסחוף בו בהחלט מפתיע לטובה. בנוסף, מושלכים אלינו פירורים של רמזים על מנת שננסה להרכיב תשובה והם מוטמעים בסרט בצורה מתוחכמת. דבר נוסף שאהבתי הוא שהמתח מתגבר ככל שהזיכרון של הקשיש מידרדר וככה נושא אובדן הזיכרון מצליח לזעזע אותנו.

הסרט מוכיח שלא צריך את כל הקישוטים שמסביב כדי ליצור סרט מתח ואפילו לא צריך להגדיר סרט שכזה. סרט מתח הוא סרט שבו אנחנו מתגייסים בלב ובנפש כדי לרצות להכיר את הסיפור, נועלים את הנעליים של הדמויות ומרגישים את הלב שלנו פועם וחי. הסרט אפילו מרגיש בתלת מימד כי המתח מטיל צללים באולפן ושואב אותנו אל המערבולת שיצר.

הדברים שמבריקים בסרט הם היכולת שלנו לנתח את הסרט למספר כיוונים מגוונים, האמיתות של "האב" והחיבור שלו לחיים האמיתיים ותחושה מעורפלת שאנחנו מאבדים בה תחושת זמן ומרחב. בעיניי פסקול אחר היה יכול להוסיף לסרט, אבל גם עם אותו פסקול, המסר שרצה הסרט להעביר הועבר בצורה מלאה ובלתי נשכחת. "האב" מצליח גם לתאר מערכות יחסים מורכבות בין אב לילדיו ובין בני זוג, אם כי הדגש היה על האב והבת. לא תמיד ביקורות שכתובות על פוסטרים של סרטים נכונות בעיניי אבל אני בהחלט מסכימה שהוא "שובר לב".

סיכום

אני ממליצה בחום על הסרט "האב". הוא סרט שמצליח לרגש, כתוב בצורה מרשימה ומהפנט לצפייה. זהו סרט מעט כבד בשל הנושא ומהסוג שאי אפשר לסכם אותו בקצרה ולתאר אותו במלוא מובן המילה. בקיצור לכו לראות ותבינו על מה אני מדברת! זה סרט שלא תשכחו!