בואו נגנוב את חג המולד- ביקורת הסרט הגרינץ'

"הגרינץ'" מפספס את המהות של הדמות המקורית אך מפצה על כך עם הבימוי והאנימציה הנהדרים.

"הגרינץ'" מבוסס על הסיפור של דוקטור סוס משנת 1957, "איך הגרינץ' גנב את חג המולד". הספר עובד פעמיים בעבר. הפעם הראשונה הייתה פרק מצויר מיוחד שיצא לטלוויזיה בשנת 1966 והשנייה היא הסרט הידוע של ג'ים קארי משנת 2000. את העיבוד השלישי החליטה להפיק חברת Illumination Entertainment שאחראית גם על סרטי אנימציה כמו "המיניונים", "הלורקס" (שגם הוא עיבוד לאחד מספריו של דוקטור סוס) ו"החיים הסודיים של חיות מחמד".

בסרט אנחנו עוקבים אחר הגרינץ' כשהוא מנסה לגנוב את חג המולד מאנשיי העיר משהוויל. לצד העלילה המרכזית של הגרינץ', יש עלילה משנית שמציגה את סינדי לו הו, ילדה לאם חד הורית מהעיר הו-ויל, שמתכננת לפגוש את סנטה קלאוס כדי לבקש ממנו משאלה סופר חשובה לכבוד חג המולד.

העלילה לא מקורית במיוחד. היא לוקחת את הסיפור הישן והטוב ומוסיפה לו עלילת משנה נדושה, סיפור מקור שגורם לנו לרחם על הגרינץ' והרבה קצוות עלילתיים עם פוטנציאל לא ממומש לסיפור יותר מעניין ומקורי. שלא תבינו לא נכון, הסרט לא היה נורא וגם לא שיעמם אותי ואפילו הצליח להצחיק ולרגש, אך יש בו הרבה מקום לשיפור בפן העלילתי.

הסרט מתקדם בקצב איטי מדי והיה ניתן לוותר על סצנות שלמות, ואפילו על כמה דמויות שלא הייתה להן תכלית ממשית, ואז העלילה הייתה הופכת להרבה יותר ממוקדת וברורה. למשל הקטע בו סנדי לו קוראת לכמה מחבריה כדי שיעזרו לה לחשוב על תכנית שתגרום לה לפגוש את סנטה קלאוס ובסוף כל מה שהם עושים זה לעמוד בצד בזמן שהיא וחברה הטוב ביותר עושים את כל העבודה. לעומת סצנות כמו זו, הרצף של גנבת קישוטי ומתנות חג המולד של אנשי הו-ויל הייתה אם כי קצרה מידי לטעמי. היה מאוד משעשע ומהנה לראות את הגרינץ' ומקס כשהם מתהלכים בין בית לבית והגרינץ' עם הגאג'טים שלו, (שהזכירו מאוד את דרו מ"גנוב על הירח"), גונב את חג המולד מכל בית ובית במשך הלילה. בהתחשב במריחת הזמן המוגזמת בחלקים נרחבים אחרים בסרט, הייתי מצפה שדווקא בסצנה ה"מרכזית" והחשובה הזו יהיה יותר עניין ודגש.

העלילה אולי טעונת שיפור, אבל ה"צילום", הסטייל והפרטים באנימציה נראים טוב ונותנים מימד נוסף לדמויות של דוקטור סוס. יארו צ'ייני (שעבד גם על "הלורקס") וסקוט מוז'ר עשו עבודה נהדרת כבמאים. קטעי המעבר בין סצנה לסצנה מצוינים וגם האנימציה עצמה נראית טוב, למשל בסצנה שבה הגרינץ' עומד על פסגת הר מושלג ומהרהר בזמן שהרוח מעיפה את פרוותו.

ואם כבר מדברים על הפרווה של הגרינץ', אז למה היא כל כך פלאפית ורכה למראה? איפה היצור עם השיניים הזהובות ופרוות הקקטוס שנמצא בספרו של דוקטור סוס? Illumination Entertainment החליטה לקחת את הגריץ' המקורי ולהפוך אותו ליצור עם עם חיוך נוצץ מלובן ופרווה שכל מה שאתה רוצה לעשות כשאתה רואה אותה הוא ללטף אותה, כשהדבר היחיד שמרמז על הדמות המקורית הוא דאורדורנט בריח רעל שאף אחד לא מריח.

בהמשך לשינוי הויזואלי שהגרינץ' עבר, גם ההתנהגות הזעופה שלו כבר לא רלוונטית. בתחילת הסרט אנחנו רואים את  שגרת הבוקר של הגרינץ' וכלבו מקס, שם הוא רגזן, זעפן וממורמר כתמיד אך לאחר שאנחנו רואים את הסיבה שהוא שונא את חג המולד, את הסיבה שליבו קטן פי שלוש, הגרינץ' הופך מהדמות הרגזנית המוכרת לאדם/ יצור הרבה יותר נחמד וטוב לב. הוא מנסה לשכנע אותנו ואת עצמו שהוא רשע בעוד שהאינטראקציות שלו עם מקס ופרד, האייל שלכד, הן אנושיות, טובות לב וחמודות להפליא.

על החור שדמותו של הגרינץ' יצרה, מפצה מקס כלבו/ חברו/ משרתו הנאמן שהצליח להתחבב עליי כבר ברגע הראשון ובניגוד לגרינץ', גם הצליח לשמור על הסטטוס לאורך כל הסרט. בנוסף אליו, גם סנדי לו הו הייתה חמודה והייתה מעניינת מספיק כדמות כדי לגרום לקו העלילה הלא מקורי שלה להיות יותר מעניין.

עוד קו עלילה שיוצרי הסרט הוסיפו קשור לדמות המשנית, מר בריקלבאום (קינן תומפסון). בתור דמות, בריקלבאום התהלך על קו דק בין מצחיק ועליז למעצבן ומרגיז, אך הרגשתי שהוא התפספס ונדחק לצד כדמות שולית. בתור אדם בודד שחי עם כלבו כמו הגרינץ', חשבתי שהדמיון, ועם זאת השוני בין השניים ישמש תפקיד עלילתי מסויים אך התאכזבתי לגלות שמר בריקלבאום היה רק דמות רקע מצחיקה.

בנוגע לוויס אובר, רוב הקולות של הדמויות לא היו יוצאי דופן באופן חיובי או שלילי. הדיבוב של בנדיקט קמברבאץ' בתור הגרינץ' היה לא יותר מבסדר. אל הקטגוריה הזו נכנסת גם קמרון סילי שדיבבה את סנדי לו כשהיא מאזנת את התמימות והחוצפנות של הילדה הקטנה ולא הופכת את הדמות לנדושה או מעצבנת מידי.

אין ספק שהסרט היה יכול להיות מורכב, מעניין ומקורי הרבה יותר ממה שהוא כרגע, אך "הגרינץ'" מצליח לעשות את העבודה בעיקר בזכות הבימוי השאפתני ומקס החמוד.