מילה של אביר  – ביקורת הסרט ״הדו-קרב האחרון״  

אבירים, מלכים, מלחמות, סיפור אמיתי, במאי ענק, שחקנים מטורפים ואפוס קולנועי אחד.
"הדו-קרב האחרון" שנכתב ע״י מאט דיימון ובן אפלק (שגם משחקים בסרט) ובבימויו של רידלי סקוט מגיע לקולנוע וכל מה שהבטיחו לנו בטריילר – שייך לסרט אחר כי כאן מחכה לכם משהו אחר.
לא שזה רע… ואפילו די מפתיע. 

הרבה זמן לא קיבלנו סרט תקופתי איכותי שגורם לצופה לעבור רכבת הרים של תחושות והרגשות, החל מריגוש, פליאה, הלם ואפילו בלבול, שיעמום, תהייה ולבסוף גם התרגשות. ואז הגיע ״הדו-קרב האחרון״, סרט תקופתי מימי הביניים שמבוסס על מקרה אמיתי שמספר את סיפורם של 3 אנשים:  ז'אן דה קארוז', ז'אק לה גרי ומרגריט דה קארוז', 2 אבירים ובת זוגתו של אחד מהם, או יותר נכון  סיפור אחד מ-3 פרספקטיבות שונות.

סיפורנו עוסק ב-2 חברים טובים שלחמו זה לצד זה בצרפת בשנת 1386, בתקופה הנפלאה והשמחה ביותר בתולדות האנושות – ימי הביניים, תקופה בה חובה עליך להיות נוצרי, מאמין, ירא שמיים, אציל וזכר וכל דבר אחר לא שווה יותר מדי, ונתפס כרכוש של מישהו שהוא נוצרי, מאמין, ירא שמיים, אציל וזכר. דבר שתופס גם לגבי אשתו של ז'אן דה קארוז' שעוד לפני החתונה היא מתחילה במעמד ומקום בעייתי, וגם בעלה לא הכי אהוד בקרב האצילים הרמים יותר. למה זה חשוב לדעת? תבינו בהמשך.

בואו נכיר את הנפשות הפועלות ב"הדו-קרב האחרון":

ז'אן דה קארוז' (מאט דיימון) – אביר ולוחם שעושה הכל שיכירו בו, בתרומתו לכתר, בנאמנות שלו ובהקרבה שלו אבל איכשהו הוא מצליח לדפוק את הכל עם חוסר השליטה בפה שלו.  

ז'אק לה גרי (אדם דרייבר) – נושא כלים (תואר אחד מתחת לאביר) שמצליח לטפס לגדולה הודות לקסם אישי, לידע ולקשרים הנכונים שפיתח עד שהופך להיות החבר הכי טוב של הרוזן פייר ד'אלנסון (בן אפלק) שבמקרה הוא גם קרוב משפחה של המלך הילדותי שארל ה-6. אתם מבינים לאן זה הולך, נכון?

מרגריט דה קארוז' (ג׳ודי קומר) – מי שאמורה להיות דמות שולית בסיפור שני האבירים (כי היא אישה וזה) שהופכת לדמות המרכזית. היא אמנם אינטליגנטית, חכמה, מלומדת ובקיאה במלא דברים, אבל היא יותר מזוהה כצאצאית של ״בוגד״ בכתר (כאמור קקה של התחלה) שמתחתנת עם דה קארוז׳ עם הבטחה להמון דברים.

אם רציתם סרט שעוסק בקרבות מטורפים עמוסי לוחמים, איברים גדועים שעפים באוויר וקרבות 1 על 1 אז כדאי שתדעו שזה מהווה אוווווולי 10% מהסרט, כל השאר עוסק באונס של מרגריט והצגת המקרה מנקודת המבט של בעלה שצריך להתמודד עם האשמות של אשתו כנגד אציל, מנקודת המבט של לה גרי שביצע את המעשה אבל טוען שזה לא אונס ומנקודת המבט של מרגריט שבעיניי כולם לא רלוונטית וככל הנראה כבר בעייתית בגלל מי שהיא/מעמדה/הפה של בעלה/הקומבינות של לה גרי וכו׳ וכו׳ וכו׳.

הסיפור עוסק בצורה מדהימה בהצגת האמת בתקופה מיוחדת זו, איך נתפסת עדות וחוקיות בעיניי כולם בהתאם למעמד, למי יש יותר כוח ועד השארת השיפוט הסופי בידי האל בעזרת דו קרב עד המוות שמלווה בכל מה שהיה פופולרי באותה תקופה, כמו השפלת הגופה, גרירה, ביזוי, תלייה וכדומה.

בואו נדבר טכנית על הסרט ונתחיל בבימוי שאפשר לסכם במילה אחת – מושלם! רידלי סקוט לקח עלילה מסובכת, בעייתית ומאוד רגישה (בגלל תקופת ה-MeToo) והציג את הפרספקטיבה של כל אחת מהדמויות בצורה מרהיבה בהתאם לאמת המידה וה״אני מאמין״ של כל אחד, דה קארוז׳ מוצג כגיבור על שעושה הכל לפי הספר אבל כושל פעם אחר פעם, לא מצליח לקבל כלום ובסוף גם ״נדפק״, לה גרי בתור אחד שמטפס להצלחה ומנסה תמיד להשכין שלום בין כולם, למצוא את דרך הישר ומאמין באהבה (גם אם האהבה לא חוזרת), ומרגריט בתור הדמות הטראגית שמתעלה על כולם מכל כך הרבה בחינות אבל נמצאת בבעיה ענקית, היא אישה.

אל הבימוי המצוין תוסיפו משחק מעולה שמעביר את מה שכל דמות עוברת בצורה פנומנלית אבל עם בעיה קטנה שהציקה לי לאורך כל הסרט, ממש כמו ב-Assassin’s Creed Unity שמתרחש בפריז (אני אחרי הכל הארדקור גיימר), הדמויות הן צרפתיות עם שורשים צרפתיים אבל עדיין מדברות אנגלית עם מבטא בריטי. אין לי בעיה עם האנגלית (אחרי הכל עדיין זה קולנוע ולא דוקו) אבל המבטא, בחייייייאת! הרבה יותר פשוט לעשות מבטא צרפתי מבריטי וזה היה נותן מעט יותר אמינות.

אחרי שנדלג על הדבר הזה אפשר להמשיך וליהנות מהצילום המרהיב שמעביר כל תחושה בסרט כאילו אנחנו שם, פס קול עוצמתי, מרהיב ואפי, שאתם תרצו להקשיב לו שוב ושוב בזמן שאתם צופים בהם נלחמים וגם אם זה לכמה דקות, כולל לוקיישנים שמחזקים את העלילה ומעניקים אותנטיות ובקיצור – חוויה לעיניים ולאוזניים בכל קנה מידה.

סיכום

היצירה ״הדו-קרב האחרון״ מציגה סרט מסוג שהרבה זמן לא ראינו וכנראה גם הרבה זמן לא נראה ומכמה סיבות- זהו סרט אפוס קולנועי ענק שמצד אחד שומר על החיבור ל״מבוסס על סיפור אמיתי״ ומצד שני עדיין מהווה חוויית קולנוע גדולה ומלאה. המשחק, הבימוי, הצילום ופחות או יותר הכל פשוט וואו ומדהים, מכל בחינה למעט הקטע של הדיבור שקצת הציק לי, דמויות צרפתיות עם מבטא אנגלי? פחות.

הלוקיישנים העבירו את תחושת האותנטיות בצורה מרהיבה והסיפור שעובד ע״י מאט דיימון ובן אפלק, שכבר הוכיחו יכולות כתיבה משובחות, נבנה בצורה ייחודית עם נגיעה ועיסוק בנושא עדין כל כך שהיום בכל פעם שעוסקים בזה מרגיש מאולץ ומתאמץ במיוחד, ובסרט הזה זה נעשה מושלם.