נקמה היא לא הדלק הטוב ביותר – ביקורת המשחק The Last of Us Part II

The Last of Us Part II הוא משחק שונה בנוף המשחקים עתירי התקציב

בעת השקתו המקורית בדיוק לפני שבע שנים זכה The Last of Us לשבחים מקיר לקיר מעיתונות המשחקים, רובם היו מוצדקים, אך מיעוטם היו מוגזמים והעידו בעיקר על בורותם ויהירותם של כותבי הביקורת. הם נעו מהשוואות חסרות שחר ל"אזרח קיין", שגרמו אפילו לבמאי המשחק ניל דרוקמן לגחך (אם כבר המשחק דומה יותר ל"סנדק" וכל היצירות האחרות שהושפעו רבות מזרם הריאליזם, בייחוד מבלזק ודוסטויבסקי אבל אעסוק בזה בהמשך הביקורת) ועד לדיבורים על דיסוננס לודונראטיבי (מבלי להבין למה המונח מתייחס). ההשוואות ל"אזרח קיין", כאמור, מופרכות מיסודן ומתעלמות לחלוטין מהמבנה העלילתי המורכב של הסרט, מהביקורת החברתית שהוא העביר בזמנו ומההשפעה שהייתה לו. The Last of Us נופל בוודאות מהסרט הזה בשני המאפיינים הראשונים, עלילתו פשוטה מאוד (גם אם הדמויות מורכבות), הביקורת החברתית יחסית חלשה (כולנו אנוכיים ואלטרואיזם במובן הרחב של המילה הוא אשלייה). בנוגע למאפיין השלישי לא ניתן לדעת מה תהיה השפעתו אם כי אני מעריך שהיא תהיה פחותה מזו של ה"אזרח קיין". לפי המבקרים שהאשימו את המשחק בדיסוננס לודונראטיבי המשחק אלים מאוד והנושאים שהוא עוסק בהם מאוד רצינים ולכן קיים דיסוננס (כן, זה לא טיעון "איש קש" שלי, הטיעון שלהם היה עד כדי כך שטחי). במחילה אבל מדובר בשטות גמורה, קלינט הוקינג שביים משחקים כמו Splinter Cell ו-Far Cry 2 וכעת מביים את Watch Dogs Legion, טבע את המונח במקור בביקורת שלו על המשחק Bioshock זמן קצר לאחר השקתו בשנת 2007 (אני אישית מסתייג מחלקים מסוימים בביקורת של הוקינג ואולי אכתוב על כך בעתיד). הטענה של הוקינג הייתה שעלילת המשחק מצפה מהשחקן לנהוג בצורה אלטרואיסטית ואילו מנגנוני המשחקיות השונים מעודדים אנוכיות, זה הדיסוננס, לא שטויות על אלימות ורצינות, יש הרבה מאוד יצירות אמנותיות חשובות שהן אלימות ורציניות כאחת. במקרה של The Last of Us אין שום דיסוננס, עולם המשחק שלו הוא אנוכי ואכזרי, בו אלטרואיזם והקרבה אישית תקפים רק בין חברי קבוצה מסוימת אך לא מחוצה לה במקרה הטוב והם רק אשלייה במקרה הרע. האנוכיות הזאת מתבטאת גם במשחקיות שמתמקדת בהישרדות ובאגירת משאבים, המשחקיות כולה דורשת מהשחקן להיות אנוכי. כעת מסיימתי להשיב לדברי האיוולת של חלק משלל המבקרים שהתעשייה מלאה בהם, אחזור לעסוק במשחק ההמשך. The Last of Us Part II הוא אחד מהמשחקים היותר מעוררי מחלוקת שיצאו בשנים האחרונות וככזה אשתדל לנתח אותו גם כיצירת אמנות ולא רק כמוצר כפי שקורה פעמים רבות בעיתונות המשחקים.

אתחיל דווקא בדברי שבח למשחק. The Last of Us Part II הוא אפוס שיש מעטים כמותו בתעשיית המשחקים, הוא משחק רחב יריעה שעוסק בכמה וכמה נושאים שנויים מאוד במחלוקת כמו מגדר, דת ונקמה. מפתחת המשחק Naughty Dog הצליחה לממש את חזון יוצא הדופן שלה במשחק הזה, שלא ראיתי כמותו בתעשיית המשחקים בכלל ובמשחקים עתירי תקציב בפרט. הביקורת הזאת תעסוק בהיבטים מסוימים של עלילת המשחק, לכן ראו את עצמכם מוזהרים לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

המשחק עצמו מתחיל עם מעין סיכום קצרצר של אירועי המשחק הקודם – ג'ואל הצליח להעביר את אלי לידי "הגחליליות", לוחמי המחתרת העשויים ללא חת. ג'ואל רוצח אותם לאחר שהוא מבין שהניתוח שהם הולכים לבצע באלי, שמטרתו להשתמש בחסינות שלה לפטריה הקטלנית שהופכת אנשים לזומבים ליצירת חיסון, יהרוג אותה וכך הוא מציל אותה ממוות ודאי. כשהמשחק עצמו מתחיל השחקן נכנס לנעליה של אלי, כחמש שנים לאחר אירועי המשחק הקודם. אלי בוגרת, בטוחה ופתוחה יותר עם הנטייה המינית שלה ב-The Last of Us Part II, מעין עדות להתקדמות הרבה של החברה האמריקאית ושל המפתחים מאז שנת 2014, בה הנטייה מינית של אלי נחשפה בחבילת ההרחבה The Last of Us: Left Behind כלא יותר ממחווה סמלית. אני לא רוצה לגעת יותר מדי בסיפור המשחק עצמו אז אספר לכם בקצרה רק את הפרטים שנחשפו על ידי המפתחים. בתחילת המשחק דמות קרובה לאלי נפגעת על ידי קבוצה כלשהי שמקורה בעיר סיאטל, מה שמוביל אותה לנסוע מג'קסון בוויומינג לסיאטל במטרה לנקום בה. במסעה היא מתמודדת עם הפלגים השונים שנלחמים ביניהם על שליטה בעיר ועם איום הזומבים שמרחף תמיד מעל לראשה של האנושות.

הסיפור עצמו, כאמור, עוסק בנושאים כמו מגדר, דת ונקמה. לפעמים הוא עושה איתם חסד ולפעמים לא. העיסוק בדת ובמגדר בא לידי ביטוי במהלך רוב המשחק באינטראקציה עם כת השרפיטים, קבוצה דתית קיצונית שנאבקת על שליטה בעיר סיאטל. הם מוצגים כחבורה של אנשים אלימים, בורים ונבערים בעוד דתות ממוסדות יותר שחלפו מין העולם מוצגות דרך משקפיים נוסטלגיות וורודות יותר. יש גם ביקורת כלפי היריבים של קבוצה זו, אך המשחק מציג אותם בצורה יותר אמפתית. כמה חבל שמשחק שמנסה להילחם בסטיגמטיזיציה של הקהילה הלהטבי"ת עושה בדיוק את אותו הדבר לקבוצות דתיות חדשות (המונח האקדמי למה שנקרא בעגה העממית "כתות") תוך הגנה על דתות ממוסדות. כתות יכולות להיות דבר איום ונורא אבל בודדים המקרים בתעשיית המשחקים בהם הן מוצגות בגרסה הטובה שלהם. ב-The Last of Us Part II רק לדמויות להטב"יות ולדתות ממוסדות יש את הזכות להיות מוצגות באופן מציאותי, מעודן ומתוחכם. להזכירכם היו אלה דתות ממוסדות שרדפו את הלהט"בים יותר מכל וחלקן גם רודפות אותם ומספקות הגנה לפדופילים עד עצם היום הזה. הומופוביה אינה מוגבלת רק לכיתות דתיות או לדתות (אם כי היא בולטת בהקשר זה) היא רווחת גם בציבור החילוני, ולמרבה השמחה המשחק כן לוקח את זה בחשבון. יש לזקוף הרבה נקודות לזכותו של The Last of Us Part II בייצוג של הקהילה הלהטבי"ת. בניגוד למשחק הקודם שם הקהילה הוצגה, כאמור, בצורה סמלית דרך אלי, ששימשה סוג של עלה תאנה, הפעם הבעיות איתן מתמודדת הקהילה הן חלק מהותי וחשוב בסיפור. זה מאוד חשוב בעיני שנוער להטב"י שישחק במשחק יראה אנשים כמותו וגם יוכל לראות שהם מתמודדים עם בעיות המקבילות לאלה שהוא מתמודד איתן בעולם האמיתי.

המשחק מנסה גם לפתור את בעיית הייצוג של בני מיעוטים אתניים שרדפה את המשחק הקודם (מרלן, מנהיגת "הגחליליות" וריילי, חברתה של אלי, היו הדמויות השחורות היחידות במשחק). ב-The Last of Us Part II יש מגוון רחב יותר בהשוואה לקודמו, שכולל דמויות אסייתיות, יהודיות, לטיניות ושחורות, אך למרבה הצער הוא לא לוקח בחשבון את החוויה של בני מיעוטים אתניים ואינו בוחן אותה, כך שלמעשה הם משמשים כעלה תאנה ותו לא. יחד עם זאת קיים ספק סביר שבשם הריאליזם הקדוש שבדרכו המשחק מנסה ללכת (אך לא תמיד מצליח), היוצרים חשבו שגזענות לא תהיה רלוונטית במציאות פוסט אפוקליפטית.

הצטערתי מאוד לראות שהמשחק לא בוחן נושאים סוציואקונומיים כשם שהוא בוחן נושאים בוערים אחרים מהעולם האמיתי. כנראה שבעולם של Naughty Dog בדיוק כמו בחלקים הליברלים של אמריקה אין באמת מקום לעסוק בנושאים אלה אלא רק ביחס בין דת, גזע ומגדר. כמה חבל שהשמאל האמריקאי (וגם הישראלי) שכחו שהאידאולוגיה הזאת אמורה בראש ובראשונה לעסוק בהיבט הכלכלי-חברתי. למעשה זה לא באמת מפתיע שחברה שטוחנת את העובדים שלה בשעות עבודה קיצוניות (על פי דיווח של העיתונאי ג'ייסון שרייר) מפתחת משחק שמתעלם לחלוטין מההיבט החשוב ביותר של אפוקליפסה – חורבן הסדר הכלכלי-חברתי. בנקודה הזאת המשחק דווקא משיק לספרו של קורמאק מקארתי, "הדרך", אליו המשחק הראשון הושווה רבות, שגם מתעלם מחורבן הסדר הכלכלי-החברתי (אם כי הוא ניגש אל נושא העולם הפוסט אפוקליפטי מנקודת מבט שמרנית ולא ליברלית).

הסיפור עצמו כפי שכבר ציינתי דומה מאוד לסרט השני בטרילוגיית "הסנדק" (גם הכותרת של שניהם די דומה). ניל דרוקמן, במאי המשחק, גם הודה בכך. זה גם לא מפתיע שכן שתי היצירות עוסקות בנקמה, ביחסים בין-דוריים ובהשלכותיהם של השניים. ההשוואה הזאת עומדת בעוכריו של The Last of Us Part II, שכן הוא מציג סיפור נקמה שכמותו ראינו אלפי פעמים באמנות, בספרות ובקולנוע. כתוצאה מכך עלילת המשחק מתפתחת באופן צפוי מדי לטעמי. עוד דבר שנמצא בעוכריו של סיפור הנקמה הזה הוא אורכו של המשחק, 30 שעות לערך. הסיפור נמרח ומיצה את עצמו הרבה לפני שהגעתי לקו הסיום, הייתי מבין את הפואנטה שלו גם אם הוא היה קצר יותר.

בעיה נוספת שהייתה לי עם סיפור המשחק נוגעת לאלימות הקשה והמוגזמת שמוצגת בו, בפרט נגד ילדים. הוא זורק את הכל בפניו של השחקן כדי ליצור הלם בלי עידון ובלי תחכום. אלימות נגד זומבים ונגד בני אדם מבוגרים לא מפריעה לי, אבל יש משהו נבזי במיוחד בהצגת אלימות נגד ילדים גם כשהיא נעשת בשם הניסיון לייצג את האכזריות של העולם הפוסט אופקליפטי בצורה מציאותית יותר.

באמצע המשחק מגיע קטע שלמעשה מאפס את כל ההתקדמות שלכם וגורם למשחק לסבול מסוג של פיצול אישיות. אני לא יכול לפרט יותר מבלי להרוס לכם ולעבור על תנאים שבשמם קיבלתי עותק של המשחק לביקורת זו, אך לולא סופו המדהים של המשחק הייתי חושב שאולי היה כדי שהחברה תפצל אותו לשניים. זאת עוד נקודת דמיון בינו לבין הסרט השני של "הסנדק", שגם הוא מורכב משני חלקים.

המשחקיות של The Last of Us Part II היא התפתחות טבעית של זו של קודמו. הלולאה הבסיסית שלה היא כזו – אתם נזרקים לתוך שלבים לינאריים, פתוחים או פתוחים למחצה, וצריכים להתמודד מול אויבים (אנושיים או זומבים) תוך שימוש בהתגנבות או בקרב פנים אל פנים. בין עימות לעימות תצטרכו לחפש ציוד שיעזור לכם לשרוד בסביבת המשחק. ההתגנבות בפרט והשליטה בדמות בכלל, שופרו פלאים במשחק השני, ואלי עצמה גם מהירה יותר מג'ואל, כך שקצב המשחק איתה מהיר יותר (אם כי, כאמור, בסך הכל המשחק די מייגע בשל אורכו המגוזם והסיפור המרוח). בניגוד למשחק הראשון כאן תוכלו לזחול ולקפוץ והסתתרות בדשא גבוה לא תבטיח יותר את הישרדותכם כך שתצטרכו לנוע כל הזמן. למרבה הצער השליטה עדיין יכולה להיות מגושמת בקטעים מסוימים, כנראה בשם הריאליזם הקדוש או בשל בעיות טכניות.

המבנה המגוון של המשחק הוא מה שגרם לי בסופו של דבר לצלוח אותו למרות אורכו המייגע והמריחה של הסיפור. בנוסף לסוגי השלבים שמניתי קודם המשחק מכיל קטעי משחקיות מתוסרטים וקטעים בהם את רוכבים על סוס או משתמשים בכלי אחר. יש גם שלבים ו/או קטעים בתוך שלבים שהדרך הכי טובה להגדיר אותם היא כ"סימולטור הליכה". המטרה שלהם היא בדרך כלל לספק הצצה למערכות היחסים בין הדמויות אך השליטה בדמות במהלכם איטית יותר וההבדל בינם לבין השלבים "הרגילים" של המשחק מתסכלת. לפעמים המעבר משלב "רגיל" לשלב "מתוסרט" קורית כל כך מהר שזה מתסכל במיוחד.

לצערי השלבים הפתוחים עומדים בסתירה מסוימות לסיפור הנקמה. מצד אחד המשחק רוצה שאנקום את העוול הנורא שנעשה לאלי, אך המשחקיות דורשת חקירה והשלבים פתוחים יוצרים אווירה משוחררת שלא מתיישבת עם הסיפור. זה יוצר דיסוננס לודונראטיבי ולא מהסוג הטוב, כזה שיכול לקדם את תחושת האשמה או הצביעות אצל השחקן שיגרמו לו להבין טוב יותר את עלילת המשחק (כמו ב-Spec Ops: The Line המעולה). יש מצבים בהם השלבים הפתוחים יותר הגיוניים, כי לאלי אין מושג לאן היא צריכה ללכת, איתם אין בעיה.

מערכת השדרוגים גם זכתה לשיפור משמעותי, כעת אתכם צריכים למצוא ספרים מסוימים בעולם המשחק כדי לשדרג יכולות, מה שמעודד חקירה שלו. למרבה הצער אין כמעט נשקים חדשים (או שדרוגים חדשים לנשקים) ויש מעט מדי אויבים חדשים, בהשוואה לאלו שהיו במשחק הראשון, זאת בניגוד למה שהשתמע מדבריו של דרוקמן באחד מסרטוני "מאחורי הקלעים" על פיתוח המשחק. הבטחה נוספת שהמפתחים ניסו למכור יתר על המידה באחד מאותם הסרטונים היא שהזומבים יוכלו לתקוף את השחקן בקבוצות גדולות, בפועל זה קורה פעמיים במשחק וזה מתוסרט לחלוטין, כך שאני לא מבין למה טרחו לציין את זה. אני מבין שבשם הריאליזם הקודש אי אפשר היה להוסיף יותר מדי אויבים ונשקים חדשים, אבל אני מצפה ליותר שינויים במשחק המשך שיוצא שבע שנים לאחר קודמו ועוד אחד שמפותח באחד מהאולפנים הטובים בתעשייה.

חלק גדול מהבעיות של המשחק, הן אלה שנוגעות לסיפור והן אלה שנוגעות למשחקיות, נובעות בעיני מהאובססיה שיש ליוצריו עם ריאליזם. אני חושב שברמת המשחקיות The Last of Us Part II היה טוב יותר אם המפתחים היו יוצרים חוויית משחק יותר משוחררת ופחות מוגבלת. לדעתי הציפייה בתעשייה שמשחקים עתירי תקציבי יהיו תחומים בז'אנר מסוים ביחד עם הצורך שמשחקים יהיו "מציאותיים יותר" פוגעת במשחק ומגבילה אותו. למרות הביקורת שאני מטיח בהם על הסגידה הזו, אני לא חושב שזה לא דבר רע לשאוף ליצור משחק ריאליסטי, אם זה מה שהמפתחים רוצים, אך למרבה הצער התעשייה בכלל וענף המשחקים עתירי התקציב שלה בפרט, לא מאפשרים קיום של יצירות מסוג, שכן המציאות העסקית מגבילה את רמת ההתנסות של מפתחים עם מנגנונים וסגנונות משחקיות שונים. המגבלה הזאת קיימת פחות ופחות בתחומי אמנות אחרים (בין השאר כי אין בהם את מגבלות התקציב שיש בתעשיית המשחקים) ובהרבה מובנים The Last of Us Part II הוא אחד מהקורבנות הרבים שלה. אני מודע לאמביוולנטיות של הדעה שלי, אבל אני מיישב אותה כך – אני מעדיף שהמשחק לא היה מוגבל על ידי הריאלזים שלו, אך הייתי מעריך יותר את המפתחים אם הם היו לוקחים את ההזדמנות למתוח את גבולות ז'אנר הפעולה-הרפתקאות-הישרדות יותר לכיוון מה שנראה בעיני כחלק מהותי מהחזון שלהם. חרף כל הביקורת שלי, The Last of Us Part II הוא הדוגמה הקרובה ביותר למשחק משמעותי שפותח על ידי אולפן גדול ואינו נופל לתוך ז'אנר מסוים ומוגבל על ידו. הוא מותח את גבולות הז'אנר ככל הניתן (במיוחד בכל הנוגע לסיפור) למרות כל המגבלות שמוטלות עליו ולמרות כל הבעיות שהמתיחה הזאת יוצרת בין המשחקיות והסיפור. אני חושב שהמצב הזה עדיף על משחק שנשאר תקוע בתוך מסגרות הז'אנר שלו.

המשחק לא חף גם מכמה בעיות טכניות שבטח יתוקנו בהשקה – הדמות שלי נפלה פעמיים מהמפה והייתי צריך לטעון את המשחק מחדש. מעבר לכך המשחק רץ בצורה חלקה למדי ולא נתקלתי בבעיות מהותיות. הגרפיקה עצמה מרהיבה במיוחד אם כי היא סובלת מכמה בעיות שמאפיינות משחקי שיוצאים בסופו של דור קונסולות – בעוד שחלקים מסוימים נראים מדהים (כמו הסביבה), חלקים אחרים (כמו פניהן של הדמויות במהלך המשחק, אך לא בקטעי המעבר הקולנועיים) כבר הגיעו לגבול היכולת שלהם, ואז נוצר פעם בין האיכות של החלקים השונים במשחק. העיצוב של העיר סיאטל לעומת זאת מדהים ביופיו, כאילו כל פינה ופינה בה זכתה לטיפול אישי מידי המתכנתים, המעצבים והאמנים שעבדו כל כל קשה על המשחק הזה. בקטעי המעבר הקולנועיים האנימציות של תנועות פני הדמויות נראות מציאותיות במיוחד והמעבר בין קטעים אלה לבין קטעי המשחקיות השונים נעשה בצורה החלקה ביותר שראיתי במשחק מימי.

גוסטבו סנטאולאלה המכושר שהלחין את הפסקול של המשחק הראשון, חזר להלחין גם את זה של המשחק השני ועשה עבודה מצוינת. הפסקול מותאם בצורה מופתית לכל קטע וקטע במשחק והוא עורר אצלי רגשות עזים בלא מעט מהם. גם צוות המדבבים עושה עבודה מעולה במיוחד, במיוחד אשלי ג'ונסון שמדבבת את אלי.

לפני שאסכם ביקורת זו, ברצוני להודות ל-Naughty Dog על כל אפשרויות הנגישות הרבות שהוכנסו למשחק כדי לסייע לכבדי שמיעה ולאנשים עם בעיות ראייה במטרה להקל על המשחק בו ככל שניתן.

בסופו של דבר The Last of Us Part II הוא משחק על נקמה וכפרה עם סוף מרהיב ונוגע ללב אך למרבה הצער הוא נמשך ונמשך ונמרח ונמרח הרבה אחרי שכבר הבנתי את הפואנטה בסיפור – נקמה, כאמור, היא לא הדלק הטוב ביותר. למרות הביקורת הנוקבת שלי אל תחשבו לרגע שאתם לא צריכים לשחק בו, The Last of Us Part II הוא אחד המשחקים האמיצים ומעוררי המחלוקת (והמחשבה) ביותר שהופקו אי פעם בתעשיית המשחקים, אתם פשוט חייבים לשחק בו.

*עותק לביקורת סופק על ידי חברת ישפאר, יבואנית Sony בישראל.