סיקור סדרה – The Punisher

שיתוף הפעולה האחרון של Netflix ו-Marvel מביא למסך הקטן את דמותו של פרנק קאסל, המעניש (The Punisher). הנה מה שחשבנו על הסדרה.

אנחנו שחיים במדינת ישראל רגילים למציאות מורכבת מאוד. בלי להכנס לפוליטיקה, העובדה שרוב אזרחי ישראל משרתים שירות חובה בצבא היא לא בדיוק דבר נורמאלי. נכון, יש עוד מדינות מערביות שבהן הצבא הוא חלק מהחיים, אבל רובן לא נמצאות בליבו של אחד האזורים הרגישים בעולם. זה לא סוד, זה לא בושה, זה פשוט חלק משגרת החיים בישראל. בארצות הברית, בניגוד אלינו, השירות בצבא הוא ממש לא נחלת הכלל. מדובר בקבוצה קטנה יחסית מהאוכלוסייה שבוחרת בשירות בצבא כמקצוע, כעבודה ולעיתים כקריירה. היחס לחיילים בארה"ב שונה מאוד מזה שבארץ לטוב ולרע. אבל העובדה שרק חלק קטן ממדינה שמונה למעלה משלוש-מאות מיליון אזרחים בוחר בשירות צבאי יוצרת פער גדול מאוד בין אותם חיילים לבין האזרחים הרגילים. וכנראה שאין שלב שבו הפער הזה הופך למשמעותי ביותר מאשר הרגע שבו החייל משתחרר וחוזר הביתה. הדיסוננס שבין חיי החיילות, הרבה פעמים לתקופה ממושכת במצב לחימה ובמרחק גדול מאוד מהבית, לבין חיי האזרחות יוצר מעין תהום עמוקה. בישראל אנחנו יודעים להתמודד עם השכול, כאב או צלקות שנשארות לחיילים משוחררים, כי כולנו היינו שם או מכירים מישהו שהיה שם. בארה"ב הידע החשוב הזה לא קיים, והרבה פעמים החייל המשוחרר מוצא את עצמו אבוד בסביבה שלא יודעת איך לעזור לו להתאקלם או יותר גרוע – מתעלמת ממנו ומהצרכים המיוחדים שלו. בפער הזה, בחור השחור הזה שבו נמצאים אותם חיילים לשעבר, נכנס המעניש (The Punisher).

את פרנק קאסל (Frank Castle), הידוע בכינויו המעניש פגשנו כבר בעונה השנייה של Daredevil. לדעתי האישית, מדובר היה בחלק הטוב ביותר של העונה ההיא, וכנראה הרבה אנשים חשבו כמוני, כי עובדה שהוא קיבל סדרה משלו. למי שלא מכיר, פרנק קאסל הוא חייל מארינס (חיל הנחתים האמריקאי) לשעבר שבעקבות טראומה אישית יוצא למסע נקמה אכזרי באנשים שפגעו בו. בגדול, תחשבו על באטמן, רק עם נשק חם והרבה יותר הרג. לכאורה, מדובר פה במרכיבים הבסיסיים לכל סרט נקמה שראינו עד היום. אין הרבה מה לחדש, במיוחד שכבר ראינו את המעניש בכמה גלגולים קולנועיים בעבר. אז מה נשאר לסדרה לחדש? ובכן, מסתבר שהרבה.

https://www.youtube.com/watch?v=lIY6zFL95hE

הסיפור שהסדרה מספרת די ברור. לא נכנס לטריטוריה של ספויילרים, אבל בגדול יש רעים שמנסים להסתיר את זה שהם רעים, ורק פרנק קאסל יכול לעצור אותם בעזרתם האדיבה של רובים, אקדחים, סכינים ואגרופים – בהם הוא עושה שימוש נרחב. מה שלוקח את המעניש צעד קדימה זה העיסוק התמידי שלה בסוגיות קשות ובוערות, כשהראשונה בהן היא משמעות החיים לאחר שירות צבאי קרבי וקשה, וההתמודדות עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) או בשמו המוכר יותר – הלם קרב. גם פרנק וגם שאר החיילים שסביבו סובלים מההפרעה הזאת ברמה כזאת או אחרת, כאשר לכל אחד מהם תסמינים שונים ודרכי התמודדות שונות. הסדרה מבצעת חתך עמוק לתוך הפצעים הפתוחים שהרבה פעמים לא מקבלים מקום מרכזי מספיק בתודעה הכללית. המצב היום בארה"ב הוא שהרבה מהמערכות לא מסוגלות להכיל את אותם חיילים פגועים ומתקשה לקבל אותם בחזרה לחיים "נורמאליים" כאזרחים מהשורה. לצערנו, גם בארץ מדובר בתופעה שקיימת, ואולי בגלל זה התחושה שלי הייתה שמדובר בעניין חשוב שיש לנו נגיעה אישית בו.

מעבר למסרים החשובים שהסדרה מעבירה, צריך לדבר על הביצוע עצמו. ג'ון ברנת'אל (John Bernthal) חוזר למגפיים של פרנק קאסל, ומוכיח את עצמו בתור אחד הליהוקים הטובים ביותר של מארוול עד היום. היכולת שלו לשדר את הטירוף החייתי של המעניש ברגע אחד ואת הפגיעות והרכות שלו ברגע אחר יוצרת דמות סדיסטית ואכזרית אבל גם שאי אפשר שלא להזדהות איתה. לצידו מופיעים גם אמבר רוז-רווה (Amber Rose Revah) בתפקיד דינה מדאני, סוכנת ממשלתית שרודפת אחרי קאסל, בן ברנס (Ben Barnes) כבילי רוסו, אחיו לנשק של פרנק, פול שולץ (Paul Schulze) בתפקיד הנבל המסתורי ועוד. עם זאת את פרס המצטיין אי אפשר שלא לתת לאבון מוס-בכרך (Ebon Moss-Bachrach) בתפקיד דיוויד ליברמן, או מיקרו (Micro), שותפו של פרנק למסע החיפוש אחרי אותם אנשים שפגעו בו. מה שבמקור הייתה דמות שולית בקומיקס, מעין ה"אלפרד" של המעניש, הופך בסיפור הזה להיות חלק אינטרגלי ומשמעותי, דמות עגולה עם סיפור מרגש ומוצלח. הסצנות שבהן דיוויד ופרנק מנהלים שיחות שוליות הן מטובות ביותר בסדרה עצמה, ומכניסות הרבה נשמה. וכשמדובר בסיפור כמו של המעניש, שמדבר בעיקרו על איבוד הנשמה בצל אימת הקרב, הסצנות הללו חשובות מאוד ומעניקות מרווח נשימה הכרחי.

מבחינה ויזואלית, המעניש מביא לנו כמה מסצנות הקרב הטובות ביותר מאז ימי המסדרון העליזים של דרדוויל. הסדרות של מארוול-נטפליקס מצטיינות בקרבות קטנים וממוקדים, שככל שכוללים פחות איירון פיסט עם אגרופים זוהרים ויותר קרב מגע כך הם טובים יותר. המעניש מביא לנו חווית אקשן נהדרת והדוקה, עם קרבות ירי ומכות שתמיד קל לעקוב אחריהם, אבל גם ממריצים את הדם ומזרימים אדרנלין בעורקים. הפסקול מלא הגיטרות שמלווה את הסדרה יוצר תחושה שאנחנו צופים במעין מערבון אורבני, ומכניס אותנו אפילו יותר לתוך הראש של פרנק קאסל, במסע הנקמה הגדול שלו.

יש אולי שתי נקודות יחידות שהפריעו לי במהלך הסדרה. הראשונה היא הקלות שבה מתאושש פרנק מפציעות. הוא חוטף כדור, ותוך יומיים כבר חוזר להתרוצץ. הוא מוכה עד סף מוות, ומיד לאחר מכן מקפץ מעל גגות. ברור לי שזאת סדרת קומיקס, אבל בגלל שמדובר כנראה בתוכן הכי "ריאליסטי" שיצא מבית מארוול עד היום זה קצת מציק. הדבר השני הוא חוסר ההקשר לשאר עולם מארוול. כן, יש כמה דמויות מוכרות שצצות להן לאורך הסדרה, אבל קשה היה לי להאמין שהגיבורים הגדולים מהסדרות המקבילות לא מראים את עצמם. היה אפשר לצפות שמאט מרדוק יראה את פניו כדי לראות מה קורה עם החבר-יריב הותיק שלו פרנק, ולו רק כדי לוודא שחפים מפשע לא נפגעים.

למרות הנקודות הללו, המעניש מהווה עוד הצלחה גדולה של שיתוף הפעולה בין מארוול לנטפליקס. אחרי כמה סדרות חלשות יחסית (כן, אני מסתכל עליך דני רנד) אי אפשר שלא לשמוח על החזרה לרמת האיכות אליה התרגלנו מדרדוויל וג'סיקה ג'ונס. המעניש היא הסדרה הקשה, הריאליסטית והאלימה ביותר של מארוול עד היום, ויכול להיות שלבעלי הקיבה הרכה היא לא תתאים כל הזמן. אבל מי שמחפש לעצמו אקשן איכותי, אמירה חברתית חשובה או שילוב מוצלח בין השניים לא ימצא לעצמו מקום טוב יותר מהעולם האפל והמדמם של פרנק קאסל – המעניש.