גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
שנה עברה מאז שידורי העונה השישית של "המתים המהלכים" (או באנגלית: The Walking Dead), שנה שבה כל מעריץ של הסדרה לא יכל כבר לחכות לעונה השביעית. אחרי סוף כל כך מותח של הפרק האחרון בעונה הקודמת, בה החבורה נמצאת במצב של חוסר אונים מוחלט, גם אני כבר לא יכולתי לחכות. אז בלי דיבורים מיותרים, ועם הרבה מאוד ספויילרים (ראו הוזהרתם!) בואו נתחיל בסיקור של הפרק הראשון של העונה השביעית.
הפרק מתחיל קצת אחרי הסוף של העונה השישית. ניגאן מדבר עם ריק ומסביר לו שהוא מחזיק את המושכות ולריק אין מה לעשות עם זה. ריק, שלא מוכן לקבל את זה שהוא לא מנהל את הסיטואציה, אומר לניגאן שהוא יהרוג אותו – "לא היום, לא מחר, אבל אני אהרוג אותך". ניגאן מושך את ריק לקראוון והמצלמה יורדת אל האדמה ואנחנו מגלים כמויות של דם, חלקים פנימיים ומוות. כבר בחלק הזה אנחנו נחשפים לאלימות בפרק. אין ספק שהפרק הזה יותר אלים וברוטלי מכל פרק קודם בסדרה, ותאמינו לי – אתם תרגישו את זה.
לאורך רבע השעה הראשונה של הפרק, שמתרחשת בסביבת הקראוון, ריק מנסה להוכיח לניגאן (בחוסר רצון מוחלט) שהוא נאמן לו. ניגאן דורש מריק להביא לו גרזן שהוא זרק לתוך ים של מהלכים. בשביל לגרום לריק לבצע את זה, ניגאן מנופף במקל-בייסבול-עטוף-חוטי-התיל שלו. ואנחנו שמים לב שהוא מלא בדם. ככל הנראה, הדם של מי שניגאן רצח בסיום העונה השישית. לבסוף ריק יוצא מהקראוון לעבר ים הזומבים בשביל להחזיר את הגרזן. לאורך הניסיונות שלו הוא חושב על החבורה – על גלן, מגי, דריל, סשה, ואנחנו עדיין לא יודעים מי נרצח.
ריק נמצא מחוץ לקראוון, שוכב על הגג בשביל שהמהלכים לא יגיעו אליו, ואנחנו חוזרים אחורה בזמן אל הלילה הקודם. ניגאן עושה אן-דן-דינו בשביל לקבוע את מי הוא ירצח. הוא מתחיל באן-דן-דינו ועובר אחד אחד (ברגע הזה, להזכירכם, מסתיימת העונה השישית) לבסוף – אברהם (Abraham) נבחר. ניגאן חובט בו עם מקל הבייסבול בברוטליות חולנית עד שהוא מרסק לו את הגולגולת לחלוטין. החבורה כולה מנסה לשמור על שקט. כל אחד מהם בוכה בשקט ונמצא בהלם מוחלט מהמוות של אברהם.
לאחר הרצח המזעזע של אברהם, קופץ דאריל לכיוון של ניגאן ומנסה להרביץ לו. השומרים של ניגאן מיד תופסים את דאריל ומצמידים אותו לרצפה. ניגאן מחייך אל החבורה, ובתגובה למעשה של דאריל, הוא מתקרב לגלן וחובט גם לו בראש. מגי צורחת (אל תשכחו שהיא בהריון מגלן) וניגאן ממשיך לחבוט בגלן. גלן מרים את הראש ואנחנו מגלים שאחת מהעיניים שלו בולטת החוצה וכמעט נופלת לו מהראש. אני חייב לציין שזו סיטואציה חולנית והמראה של גלן פשוט מזעזע. זאת הפעם הראשונה בסדרה שאנחנו נחשפים למוות כל כך אלים ונוראי. לבסוף, ניגאן הורג את גלן ומרסק גם לו את הגולגלת על האדמה. המוח, הדם והעין ממקודם זרוקים על הרצפה והמצלמה מספקת לנו תמונה מזוויעה שלהם.
הסיטואציה שהתרחשה בלילה מסתיימת, ואנחנו חוזרים לקראוון שריק וניגאן נמצאים בו בבוקר שלמחרת. ריק נלחם נגד המהלכים ומצליח להשיג את הגרזן. הוא נכנס לקראוון, וניגאן מציע לריק לעבוד בשבילו. ריק שותק והם חוזרים ליער הזוועות של אתמול. הם מגיעים ליער, וניגאן אומר לקארל (הבן של ריק) שיבוא לשבת ליד אבא שלו. קארל מתקרב וניגאן שואל אותו "אתה שמאלי?" קארל עונה לו שלא, וניגאן לוקח חגורה ומשתמש בה כחוסם עורקים על היד של קארל. ניגאן לוקח טוש ומסמן על היד השמאלית של קארל איפה לבצע את החיתוך. ניגאן הולך לריק ודורש ממנו לקטוע (בעזרת הגרזן ממקודם) את היד של הבן שלו -"כמו לחתוך סלמי" הוא אומר לו. ריק משתגע, הוא צורח ובוכה ולא מסוגל לעשות את זה. ברגע זה אני הרגשתי את הפחד של ריק ואת הלחץ הנוראי שהוא עומד בו. אם לא יקטע את היד של בנו, כל החבורה תמות – ואין שום דבר אחר שהוא יכול לעשות.
לבסוף, ריק מרים את היד עם הגרזן – וניגאן עוצר אותו שנייה לפני שהוא מבצע את הקטיעה. ניגאן שואל את ריק אם הוא נאמן לו ואם הוא יעבוד בשבילו. ריק מאשר לו בבכי שכן. הסיטואציה הזו, שבה ניגאן מוותר לריק שנייה לפני הביצוע, הזכירה לי מאוד את סיפור עקדת יצחק. וכנראה שתוכננה להיראות ככה – ניגאן הוא סוג של אלוהים וריק חייב לציית לו בשביל להוכיח את נאמנותו. ניגאן מנהל את הסיטואציה עד שריק נמצא בחוסר אונים ולא יכול להתנגד. ובסוף, ברגע האחרון, ניגאן מוותר לו בשביל להוכיח בפעם האחרונה שהוא הקובע והוא יחליט מה יקרה.
הפרק מתקרב לסיום, ריק נכנע ומעתה הוא והחבורה עובדים בשביל ניגאן. העוזרים של ניגאן חוטפים את דאריל בשביל שיהווה קלף במשחק ועל מנת לוודא שריק ימשיך לציית להם. החבורה מתלבטת מה לעשות עם מגי שבהריון, ומה לעשות עם הגופות של אברהם וגלן. והם נוסעים מהמקום בחזרה לאלכסנדריה.
אין ספק שהפרק היה מהטובים ביותר שנראו לאורך הסדרה. הוא מותח, מעניין, מלחיץ וחולני. שנה של ציפייה השתלמה לה, ויוצרי הסדרה לא אכזבו עם התוצאות של העימות שהסתיים בפרק האחרון של העונה הקודמת. "המתים המהלכים" הוכיחה עוד פעם שהיא יכולה לחדש, ושיש לה עוד הרבה מה להראות לנו. בנוסף, הפרק הוכיח יותר מכל שהסדרה לא עוסקת במהלכים (Walkers), וגם לא במוות או באפוקליפסת זומבים, אלא ביחסים בין בני אדם במצבים נוראים שכאלה – כי הסכנה האמיתית היא לא המהלכים, הסכנה האמיתית היא אלה שעדיין בחיים.
