גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
הפרק הרביעי של "המתים המהלכים" יצא, והוא החזיר אותנו ישר לעלילה הראשית. ישר אל אלכסנדריה, ישר אל הקבוצה שעדיין מתאוששת מהלילה הנוראי של הפרק הראשון, ישר לייאוש המוחלט שמוביל את הפרק כולו. ייאוש שמייחד יותר מכל את "המתים המהלכים". לא משנה הבעיה, לא משנה הצרה, הייאוש תמיד ליווה את הסדרה במובן מסוים.
כל הפרק הרביעי מתעסק בניגאן ובריק. בקרב מוחות בין שני שליטים חזקים. אחד עליון, עוצמתי, חזק וחייכן – ואחד כבר לא. תמיד הכרנו את ריק בתור השליט הבלתי מעורער של האפוקליפסה, שליט שמביס כל יריב, ויודע להתרומם מכל צרה שלא תהיה. אבל הפרק הוכיח לנו לאן הקבוצה של ריק הגיעה – היא כבר לא חזקה, כבר לא עצמאית, היא תלויה בניגאן ולא יכולה לסרב לדרישות שלו.
לאורך הפרק ניגאן מטייל באלכסנדריה, עם חיוך של שליט משוגע, ובטחון עצמי מופרז. הוא בוזז את העיר, הוא לוקח תרופות, נשקים, רהיטים, ומותיר את החבורה בחוסר אונים מוחלט. את כל הנשקים הוא לוקח, וברור לנו שזה צעד שמבסס את שלטונו ואת התלות שלהם בו. אפילו מהלך (Walker) אחד הם לא יכולים להרוג בעצמם, וניגאן מוכיח את זה לריק פעמיים לאורך הפרק.
תוך כדי הבזיזה, מתרכזים כל תושבי אלכסנדריה בכנסייה לבקשת ריק. ריק מבקש מהם להחזיר את הנשקים שחסרים בנשקייה, בשביל לתת אותם לניגאן. האנשים בכנסייה, שרובם לא היו באותו הלילה האכזרי של הפרק הראשון, לא מרוצים מהכניעה של ריק. ריק ממשיך ואומר להם ש"אין דרך לצאת מזה", ו"אני לא האחראי יותר", ואנחנו מבינים לאיזה מצב הם הגיעו. ריק מיואש, הוא מוותר לניגאן, והוא יודע שלנצח – הוא כבר לא יצליח.
לאורך הפרק, ביחד עם ריק וניגאן, מסתובב גם דאריל. דאריל לא אומר מילה. כמו המבט העצוב והחודר בעיניים של ריק – ככה גם אצל דאריל. שניהם הגיעו לנקודת ויתור סופית, והם לא יודעים איך להמשיך מכאן. ניגאן הצליח לשבור את דאריל (כמו שראינו לאורך כל הפרק הקודם), ודאריל אומלל ולא מסוגל להילחם. כל הדמות המלחמתית והעקשנית של דאריל נשברת, ואנחנו יודעים בדיוק למה. גם הרגע בסוף הפרק, שבו ניגאן שואל את דאריל האם הוא רוצה להישאר באלכסנדריה – ודאריל לא אומר מילה – מוכיחה את רמת הפחד והמסכנות שדאריל, כמו גם כל החבורה, שרוים בה.
בהמשך הפרק, ריק מדבר עם מישון על שיין, אותו חבר נוסטלגי שכבר שכחנו, ואנחנו מגלים את אחד הסודות הגדולים של הסדרה. מסתבר שג'ודית, כמו שיכולנו לנחש, היא לא הבת של ריק, אלא של שיין (שהיה בקשר זוגי עם לורי לפני שריק הופיע). והעובדה שזאת לא הבת שלו, בכלל לא מפריעה לריק. ריק התרגל לחיים הזויים שכאלה ומגדל את ג'ודית כאילו היא בתו הביולוגית.
בניגוד לייאוש שליווה את כל הפרק, היה גם אלמנט של מרדנות בקרב הקבוצה. ריק מוכן כבר לוותר, אבל השאר עדיין רוצים להילחם. הם לא חוו את כל מה שריק חווה, ואולי הם לא יודעים מה טוב להם, אבל זה לא הולך לעצור אותם. ספנסר החביא נשקים ומאשים את ריק במה שקרה, האנשים בכנסייה לא משלימים עם התבוסה, ורוזיטה דורשת מיוג'ין להכין לה כדורים לאקדח. ולכן ברור שהמצב הנוכחי לא יימשך, ואם ריק לא ירים את הכפפה – אחד אחר כן. התושבים לא ישלימו עם המצב הקיים ויילחמו לבסוף בניגאן, עם או בלי תמיכתו של ריק.
אין ספק שהפרק לא היה מעניין במיוחד. הוא היה פרק ארוך מהרגיל (שעה במקום 45 דקות), וכולו התרחש באלכנסדריה והתעסק בבזיזת העיר על ידי ניגאן. אחרי שני פרקים שהציגו לנו את הצדדים האחרים של החבורה, חזרנו סוף סוף לקו העלילה הראשי וגילינו שכלום לא השתנה. הפרק נועד להראות לנו את מצבה הרעוע של החבורה, ובנוסף לייאוש – הציג לנו גם תקווה – תקווה לשינוי שאם לא יבוא מה"שלטון", אז יבוא מה"עם". אז למרות שהיה קצת איטי, קצת משעמם, וקצת ארוך מהרצוי – הוא הניח את היסודות להמשך הסדרה. מרד כלפי ריק? מרד כלפי ניגאן? או המשך של המצב הנוכחי? את כל זה נדע רק בהמשך.
ומה אתם חשבתם על הפרק? ספרו לנו בתגובות.
