ברק לא פוגע פעמיים – ביקורת לסרט תור: אהבה ורעם

טאיקה וואיטיטי חוזר לסרט נוסף של אל הרעם עם תור: אהבה ורעם והוא מחזיר את כל ההומור, האקשן והצבע

מאז סופו של ״הנוקמים: סוף המשחק״ , זה מרגיש שה-MCU מאוד התקשה למצוא קו מנחה חדש לסרטי העתיד של הכותר בעיקר עם הקורונה שהובילה לעיכובים של רוב הסרטים ומה שהוביל למספר סדרות מעולות של יקום הסרטים. כעת, אנחנו רואים את שובו של אחד הנוקמים המקוריים בתקווה שייתן את ניצוץ הברק שיקום הסרטים זקוק לו לצאת לדרך בסרט החדש ״תור: אהבה ורעם״.

הסרט פותח עם הכרה של נבל הסרט שאם ראיתם את הטריילר , זה גור, קוטל האלים בכיכובו של כריסטיאן בייל. אחרי פתיח די מגניב עם דיאלוג מצמרר, אנחנו מקבלים עדכון לגבי ת'ור מפיו של ואייטיטי עצמו בתור קורג- אחרי סוף המשחק, ת'ו הצטרף לשומרי הגלקסיה והתקשה למצוא מטרה בחייו, תשוקה חדשה.

אבל עם שובה של נטלי פורטמן לכותר בצורה האפית ביותר וקוטל האלים מזדחל בין הצללים, ת'ור יוצא להרפתקה מסוכנת וקטלנית עם הרבה מאוד הומור, לעיתים יותר מדי.

זו הבעיה העיקרית שלי עם הסרט, ההומור. כמו שרבים לא אהבו את "הנוקמים: עידן אולטרון" בגלל כל משפטי המחץ והבדיחות הקצרות, פה זה מרגיש שזה מוגבר פי 10 עם בדיחות כל רגע, כמה מהן מצחיקות מאוד אבל הרבה מפספסות את המטרה ואפילו ילדותיות, ולצערי הרב, הצורך הזה לשמור את הכל קליל, ילדותי ומבדר פוגע בסופו של דבר בסרט עצמו עם רגעים דרמטים שמרגישים כמו הכנה לבדיחה הבאה ואחד הנבלים האדירים של היקום הסינמטי מאבד קצת מה-Badass שלו בשביל עוד בדיחות לא כל כך מצחיקות.

אבל אתם בטח שואלים "איך זה שונה מ"תור: ראגנארוק"? מה עשה וואיטיטי שונה כל כך?" ובכן, בזמן שגם ראגנארוק סטה מהסרטים הקודמים לאזור יותר קומי, הרגעים עם המשקל קיבלו את הזמן שלהם וזה הרגיש שהדמויות הן חלק מסיפור עם רגש, כשאודין מת ספגנו את הרגע ואת הפחד מהופעתה של הלה, ב"תור: אהבה ורעם" זה מרגיש שהדמויות במערכון SNL עם הפסקות קצרות בין בדיחה לבדיחה. לא שיש משהו ממש רע עם זה אבל למעט ההתחלה והסוף, זה מרגיש שאין ממש רגע לנשום ולספוג את הרגע, זה מיד לדבר הבא.

לפחות הדבר הבא זה עוד סצנות אקשן והן מאוד מבדרות עם אקשן מגניב ויצירתי שנראה (כרגיל) נהדר על המסך הגדול. בכללי מדובר בסרט מאוד יפה להסתכל עליו עם מקומות מגניבים בעלי עיצוב ייחודי ומרהיב כמו בית האלים שכולל את כל האלים האליטה, כולל את זאוס שמשוחק על ידי ראסל קרואו בצורה מאוד מצחיקה ופוצית שמתאימה נהדר לאופי הנוראי של זאוס מספרי המיתולוגיה היוונית.

זה פשוט סרט מאוד צבעוני ויפה לעין, כמו חוברת קומיקס, שכשגיבורינו מגיעים להתעמת עם גור, יש אפקט של חוסר צבע ממש נהדר שראינו בסרטים כמו "פלזנטוויל" אבל פה זה מוביל לסצנת אקשן מאוד מרהיבה לראות.

כמו כן, כל השחקנים עושים עבודה ממש טובה. המסוורת' ממש חביב וסימפטי לאורך כל הסרט, טסה תומפסון קולית בכל רגע ופורטמן מדהימה על המסך שוב בהופעה מרגשת אחרונה שמראה שאפילו שהיא שחקנית אוסקר רצינית, גם היא מסוגלת להנות מול המצלמה. אבל הכוכב הגדול ביותר של הסרט הוא כריסטיאן בייל בתור גור שמביא לנו נבל סימפטי ומפחיד בעל עיצוב נהדר (למרות שמאוד שונה מהקומיקס) שמשדר הרבה עוצמה ואימה בכל מילה.

אני גם חייב לציין שפס הקול של הסרט גם מעולה עם שירי רוק של Guns 'n Roses וכמה לחנים סימפונים מעולים עליהם עבדה גם נמי מלומד, מלחינה ישראלית שלמדה איתי בתיכון. 

אז כצפוי, ויזואלית ומוזיקלית הסרט מדהים, זה רק חבל שהוא חסר פוקוס ורצינות במקומות החשובים, ובזמן שיכולים להיות רגעים ממש קורעים מצחוק כמו הדינמיקה המביכה בין ת'ור והפטישים שלו, אנחנו זקוקים לרגעים הרציניים והבוגרים האלה כדי לספוג את האפיות ואת הרגע.

סיכום

תור: אהבה ורעם הוא סרט כייפי, צבעוני ומלא באקשן ובדיחות נהדרות, אבל לדעתי הצורך המתמיד שלו להצחיק אתכם מוביל אותו להיות סרט לא מצחיק הרבה מהזמן ודי ילדותי שמרגיש חסר מהאפיות והרגש שקיבלנו מסרטם הקודם של ת'ור וואיטיטי, אני מניח שהברק (או הרעם יותר נכון) לא פגע פעמיים.