דור הזהב של האימה חזר – ביקורת לסרט "אנחנו"

הבמאי ג'ורדן פיל חוזר עם סרטו השני, ואם חשבתם שסרטו הקודם- "תברח" היה מקורי ובלתי נשכח, כנראה לא צפיתם בסרטו החדש- "אנחנו". אז תשימו את משקפי האימה שלכם, ובואו נצלול עמוק אל תוך קלאסיקה מודרנית זו.

בואו נתחיל עם קצת רקע דווקא על יוצר הסרט ג'ורדן פיל. נולד ב-1979, פיל החל את קריירת הבידור כקומיקאי במופעי אילתור בשיקגו ובתוכנית המערכונים מד טי.וי. פריצתו הגדולה הייתה כמובן בסרט הראשון שהוא ביים- "תברח". סרט אימה מקורי ששילב את נושא הגזענות כנגד אפרו-אמריקאים ביחד עם מתח ותחושת אימה. הסרט הצליח הן בביקורות והן בקופות, כאשר בעזרת תקציב יחסית קטן של 4.5 מיליון דולר, הוא השיג לא פחות מ-225 מיליון. הסרט גם זכה בפרס האוסקר לתסריט המקורי ביותר, ובסופו של דבר העלה את פיל לרמה של אחד הבמאים המבטיחים בעולם כיום.

אז נחזור לסרטו החדש של מר פיל– "אנחנו". גילוי נאות, בפעם הראשונה ששמעתי על הסרט הרגשתי שילוב של התרגשות ופחד. הפחד נבע בעיקר בגלל ההצלחה המבריקה של סרט הבכורה של הבמאי, דבר שהוכיח בעבר עוד עם במאים כמו מ. נייט שאמלאן, שסרטו הגדול הראשון- "החוש השישי", האפיל אפשר להגיד, על כל הקריירה שלו.
אז אסיר דאגה מליבכם, לא רק שפיל הוא לא שאמלאן, פיל הוא במאי שהעולם לא ראה אי פעם, ו- "אנחנו" זה סרט שהעולם לא ראה עדיין אי פעם.

הסרט מספר על משפחה אשר מגיעה לבית החוף שלה, ושם פוגשת, שיבוט גמור שלה, אשר שמטרתם של בני משפחה משובטת זו היא אחת- לרצוח אותם. מפה העלילה רק הולכת ומסתבכת, עם תסריט שרחוק מלהיות ריאליסטי ואפילו טיפה מגוחך. אבל האם זה רע? תאמינו לי שלא. אחד הדברים הגדולים ביותר שעשה פיל ב- "אנחנו", הוא לקחת משפחה שהיא נורמלית ולשים אותה בסיטואציה לגמרי דמיונית, בעצם סוג של ריאליזם פנטסטי. כל מי שצפה בסרט לא יכל להמנע מלצחוק בהרבה רגעים בסרט, למה? כי ככה נראים החיים באמת. אסביר את המשפט האחרון יותר טוב, בדרך כלל בסרטי אימה רוב הסרט יש אווירה מדכאת שתורמת להרגשת האימה והאפרוריות של סרטים אלה, אז כמובן הומור צריך לפגוע בסרטים מסוג אלה? אז כנראה שלא. אנשים צוחקים הרבה פעמים כשהם מפחדים, אנשים בכללי צוחקים רוב הזמן, לכן ברגע שפיל הכניס את אלמנט זה ל- "אנחנו", בדרך מוזרה, התווצר חיבור בלתי נמנע של כל הקהל עם הדמויות.
עכשיו אחרי שהתחברנו לדמויות, נשאר כמובן אלמנט האימה, ואנחנו קיבלנו אותו בדרך שונה. האימה התבטאה בצורה מצוינת עם התסריט המקורי, כאשר האימה עצמה באה בצורה של ג'אמפ-סקרס מיוחדים, רגעי אימה מטרידים, ודמויות כל כך שונות ומחרידות שיגרמו לכולנו לנוע באי נעימות בכיסאות. בקיצור, הסרט אמנם לא אימה שתגרום לכם לפחד לעבור בסמטה בלילה, אבל בלי ספק אחת שתגרום לכם להשאב עמוק אל תוך העולם הזה.

נקודה נוספת שפשוט הייתי חייב לעלות היא- מוזיקת הרקע של הסרט. "אנחנו" השתמש במוזיקת המקהלה המטרידה (שהחדים בנינו יזכרו שפיל השתמש ב-"תברח"), שבנתה מתח מטורף ביו סצנה לסצנה. אבל זו לא דווקא המוזיקה שאליה דיברתי קודם, לא לא לא אני דיברתי על מוזיקה שונה. בקטעי מתח בדרך כלל אנחנו שומעים או שקט או מוזיקה כלשהי שאמורה לבנות בנו מתח שתואם לסצנה. פה, באחת הסצנות המותחות ביותר, נוגנה השיר- "F*ck the police" (לא אפרט למה), דבר שגרם לאחת מסצנות האימה הסוריאליסטיות ביותר שכנראה נוצרו, אך סצנה שבצורה מפליאה- עבדה מאוד.

לסיכום, ג'ורדן פיל מבסס את עצמו כאחד הבמאים הכבר לא מבטיחים ביותר בעולם, אלא כאחד הבמאים הטובים ביותר בעולם כיום. "אנחנו" לא יהיה רק סרט שיחשב כקלאסיקת אימה, אלא הוא יהיה סרט שעליו יסתכלו במשך עוד הרבה שנים, כאחד מהסרטים פורצי הדרך שנוצרו במאה ה-21.