צעצוע של סיפור – ביקורת לסרט סיפור הפרברים

סיפור הפרברים ששוחרר השנה הוא סרט דרמה מוזיקלי אמריקאי שמהווה עיבוד מחודש לסרט באותו השם שבוים על ידי הבמאי רוברט וייז ועלה לאקרנים בשנת 1961, שהוא בעצמו עיבוד של מחזמר באותו השם מאת ליאונרד ברנשטיין וסטיבן סונדהיים. יש לציין שהמחזמר הועלה ב-1957 והוא מבוסס על "רומיאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר. עובדה מעניינת שכנראה גם תשפיע על הבחירה שלכם ללכת לצפות בסרט.

על סמך נתונים, הגרסה הקולנועית הישנה הייתה להצלחה מסחררת ומחזיקה בשיא של הסרט המוזיקלי עם מספר הזכיות הגבוה ביותר לפרס האוסקר (10 זכיות), על אף שלא יצא לי לצפות בה. עם זאת, במקרה הזה, אני חושבת שבתור אחת שטועמת את הסיפור בפעם הראשונה, אוכל לבקר את העלילה בהרחבה, בדגש על הרעיון של להפוך אותה לסרט מוזיקלי שממש מזכיר מחזמר לכל דבר.

כמו במחזמר ובסרט המקורי, עלילת הסרט מתרחשת בשכונת האפר ווסט סייד במנהטן, ניו יורק, במהלך קיץ 1957 ומתמקדת ביריבות והמתיחות בין כנופיית "הג'טס", קבוצה של בני מעמד הפועלים ממוצא פולני-אמריקאי המונהגת על ידי ריף לורטון, לבין כנופיית "השארקס", קבוצה של מהגרים מפוארטו ריקו המונהגת על ידי ברנרדו וסקז. כאשר טוני ויזאק, בן כנופיית "הג'טס", מתאהב במריה, אחותו של מנהיג "השארקס", היריבות בין שתי הכנופיות מתעצמת ומאיימת לגדוע את סיפור האהבה שנרקם. לפניכם טריילר הסרט:

צלילי המוזיקה

בתור חובבת מחזות זמר, מחזמר זאת חוויה מהנה לעקוב אחרי עלילה מעניינת, עם שירים תוססים, ריקודים ותלבושות שמושכים תשומת לב. כפי שציינתי, הסרט הנוכחי הוא מחזמר פשוט, מחזמר ששודר על המסך. זהו דבר בעייתי ואסביר למה, מעבר לעובדה שלא ציפיתי לכך ואני בטוחה שעוד אנשים הרגישו כמוני. אין מה לעשות שריקודים במציאות וריקודים במסך הם שני עולמות שונים. הריקודים נראו מגוחכים על המסך ואם הם היו במחזמר רגיל, הם בטוח היו מגוחכים הרבה פחות. בנוסף, הרקיעות הרמות, בצבוצי הדמויות מפינות חבויות וחילופי הרגליים יצרו חוויית צפייה מעצבנת וקשה למעקב.  בעיניי אם רוצים סרט שיכיל ריקודים צריך לעדן את הריקודים ואף להחליף סגנון ריקודים במידת הצורך.

בדומה לריקודים, גם חלק מהשירים הרגישו מגוחכים. לא בגלל צורך במיתון, אלא בגלל העלילה הנדושה והקיטשיות המוזגמת. בשל סיפור האהבה, השירים הרגישו סתמיים. שכן מדובר בזוג שהתאהב בן לילה ובלי הסברים שאנחנו כצופים מקבלים. מוזיקלית, הכרתי חלק מהשירים ואני חייבת לציין שבהשוואה למחזות זמר אחרים הם פחות טובים. הם דומים יותר מדי אחד לשני מבחינת הלחן, ארוכים מדי ולא ממש קליטים. יש שירים נחמדים ומשעשעים מבחינת המילים והלחן ולא כולם רעים בסך הכל, אבל אתם צריכים להפנים שתראו מחזמר על המסך, דבר שהופך את התוצאה למצועצעת לטוב ולרע: הכל מוחצן ומוקצן, עם חורים בעלילה שאנחנו צריכים לקבל.

הביצועים הקוליים של השחקנים טובים, במיוחד של רייצ'ל זגלר שהיא גם זמרת במקצועה. ישנה השקעה בריקודים המסובכים ובתלבושות, אך אני לא התחברתי אליהם ואני חושבת שלעשות מחזמר קולנועי זה פשוט דבר לא מתאים, ממש כמו להוציא דג מחוץ למים. אציין שישנו קטע שיש חוסר סנכרון בין תנועות הפה של השחקן, במקרה הזה אנסל אלגורט, לבין המוזיקה שמתנגנת ברקע. משמע, בעיה של חוסר אמינות שמעידה על שימוש כושל בליפסינג.

עלובי החיים

בשל העובדה שהמחזמר המקורי נכתב בהשראת רומיאו ויוליה, כן צריך להתכונן לסיפור אהבה קיטשי, נמרח וטראגי ואם זה לא מדבר אליכם, חבל על הזמן שלכם. העלילה די ילדותית ומתפתחת מהאמצע, אולם היא כן מתאימה לכולם. הרגיש לי שמלבד המראה החיצוני המבדיל ואולי ממעט מערכות היחסים מלמדים אותנו על הבדלי התרבויות בתקופה ומכאן שהיריבות היא חסרת בשר ועניין. השחקנים נראים יפה על המסך, יש ביניהם כימיה טובה ולכן נחמד לצפות בסרט, אם כי לא ארצה לצפות בו שוב ואני בהחלט לא מבינה על מה כל המהומה.

הפורטוריקנים אם כבר שעשעו אותי יותר מהפולנים- אמריקאיים בגלל הדמויות הצבעוניות יותר. למשל, הדמות של אניטה בגילומה של אריאנה דבוז. היו קטעים משעשעים בקרב קבוצת הפורטוריקים וגם בקרב הזוג המאוהב. חלק מההומור היה זול וקליל וחלק כיפי ומשעשע. הדמויות האמריקאיות הרגישו לי אנמיות ומלבד חלק מהשירים הם לא בלטו כל כך, מלבד המנהיג שלהם, שלא עורר בי יותר מדי עניין או אמפתיה. היה נחמד לראות פרצוף מוכר והוא ריטה מורנו שגם הייתה חביבה מאוד.

לסיום, בעיניי "סיפור הפרברים" היה סביר. לא התחברתי לכל השירים ולכל הדמויות ובתור חובבת מחזות זמר הערכתי את האומץ והמוזיקליות. העלילה עצמה מייצרת מתח על אף הפשטות אבל מה שבטוח לא ארצה לראות את הסרט שוב. הוא מייגע בעיניי ואין ספק שהוא לא כוס התה של הרבה אנשים, בעיקר אם אתם לא מתחברים לכל מה שציינתי.