כי אכפת להם: למה ריק ומורטי כבר לא עובד

בסיום פרק שלוש של העונה השנייה בסדרה ריק ומורטי, ריק נכנס הביתה מיואש, מכין אקדח ומנסה להתאבד.
בסיום הפרק חזרתי לעונה ראשונה פרק אחד וצפיתי מחדש. זו כבר לא הייתה סדרת מד"ב חביבה.

זה גם לא האלמנטים האקזיסטנציאליסטים, שקיימים בכל כך הרבה מקומות אחרים, שהלהיבו אותי. ריק סנצ'ז ניגן על תו אחר כי לו פשוט לא היה אכפת. הוא לא חופר על משמעות החיים או שאלות מוסריות, ולא כי הוא אדם רע, הוא פשוט חרש עליהן כבר. אין לו כבר כח לדבר על זה. הוא עייף. בפרק הראשון מורטי חולף מול אדם שרץ מילדות לזיקנה בשניות ואז מתפגר, וכל מה שיש לריק לומר על זה הוא don't think about it. ונראה שהסדרה תומכת בו בנושא כי העלילה רצה ולא מתעקבת על זה לרגע. וכך גם אני הרגשתי כשהגעתי לסדרה. אני לא מגדיר את עצמי כאדם טוב או רע, אלא כפועל מחוץ לספקטרום המוסרי, כזה שצונן לגבי העיסוק הרועש בטבעונות, לאומיות, זהות. ואני לא אומר את זה כדי להתהדר, אלא כדי להבהיר – מצאתי גיבור שאני יכול להתחבר אליו וזה מה שהפך את הסדרה למשהו אחר.

כן, זו הולכת להיות כתבה של מעריץ קרינג' שמדבר על זה שמה שאהב 'לא טוב כמו המקורי', אבל היה לי חשוב להבין למה הסדרה כבר לא משחקת בי.

נתחיל בפרמיס – 'ההרפתקאות של ריק ומורטי'. בכל פרק נחשפים למערכה חדשה ורואים את הגיבורים מגיבים לסיטואציה. מההרפתקאות הללו אנחנו לומדים על הדמויות עצמן, ריק ומורטי.

זאת נוסחת הגיבור הנודד שאהובה מאוד ביצירות אקזיסטנציאליות (קאובוי ביבופ כדוגמה). הגיבור לרוב זכה לתהילה או שהינו אדם מאוד מיומן לפני הכניסה למסע אבל האתגרים חושפים צדדים חדשים של אישיותו איתם הוא מתקשה.

בקולנוע הקונפליקטים של דמויות כאלו נוטים לעסוק בקשיים חיצוניים גדולים, בסדרות מרובות הרפתקאות ניתן לכרסם יותר בדמויות בהדרגה עד שמגיעים לגרעין, לעבר הטרוד, תוך שלא נוגעים בו באופן ישיר.

כך היה ממש. ידענו מי זה ריק במידה מה, אבל לא העזו לגעת בעבר או בדמות עצמה. אם רצינו ללמוד נזרקו סימנים קטנים בפרקים שונים. תמונות בבית של חבר, סריקה של הזיכרונות של וכן הלאה. אפילו הרציפות העלילתית בין פרק לפרק לא נבנתה בצורה מוצהרת, רק משינויים קלים במיזוסצינה. אפילו אכתוב יותר מזה, הפילוסופיה עצמה לא הועלתה לקדמת הבמה.

האם הסדרה כרגע חקרה יחסי כוחות בין גברים לנשים? או שפשוט המח שלנו "mistakes for thematic". זה לא שזה לא היה קיים, פשוט היה חלק מובלע מהיקום של הסדרה. פרק מתחיל עם סאמר ומורטי בחללית שרים עם סבא שלהם,ג'רי פוטר ולא סיפרו לנו על זה. העלילה לא מתעקבת או מנתחת את הדמויות כי זה לא מעניין.

באופן פרדוקסלי, בעצם העובדה שהם כל כך אנטי עיסוק בדמויות, הן מקבלות נפח כל כך מיוחדות מכל דמות אחרת בטלויזיה – הן נחשפו ללחצים שדמויות אחרות לא נחשפו אליהן.

בסוף הפרק האחרון של העונה השניה חששתי שזה ישתנה. היו כל כך הרבה קצוות פתוחים שימנעו את העונה מלהתחיל לנוע לעבר ההרפתקאות הגנריות שכה אהבתי. להזכירכם, גם העונה השניה התחילה בהמשכיות ברורה מהעונה הראשונה, אפילו אז הפרק לא עסק בפתרון הבעיות של סוף העונה, הוא פשוט היה עוד הרפתקאה rap this shit up הסדרה אמרה לנו.

פרק הראשון עונה שלישית הה אורגזמה מפוצצת באנרגיה. חשבתי שזו בניה של הקרקע לחזרה לשגרה.

ואז היו הטוויטים של דן הרמון בהם הוא מסביר את הפחד שלהם לפשל בעונה השלישית.

ריק ומורטי עונה שלישית מזכיר בעיה שבדרך כלל רואים בסדרות שנמשכות המון זמן – היוצרים מנסים לשחזר את ההצלחה בכך שהם לוקחים את כל מה שהיה לדעתם טוב ומעצימים אותו לקיצון.

אבל יש משהו מאוד פגום בכך שבפרק השני מורטי מאכיל בכפית את המסר הקיומי של הפרק או כשהם מפמפמים לנו בכח מילה במילה שוב ושוב באותו הפרק כמה ריק אדיר, עוצמתי ואין מוסריות. זה לא חוסר אכפתיות, זה מיקוד רב בבעיות ולא בהרפתקאה, זה לא משמר את הנוסחה המקורית.

אפשר לומר שזה לגיטימי, הסידרה לקחה זווית חדשה וזה בריא שיוצרים חוקרים רעיון, אבל אני לא חושב שריק הוא דמות שאנחנו רוצים לחקור לעומק למשך פרקים שלהם. אם המצלמה מתמקדת בו, הוא סתם נראה כמו סבא דוחה. ריק ומורטי דמויות פאסיביות מטבען. כן, זה נשמע מצחיק כשהוא הופך את עצמו למלפפון ואז נלחם באנשים רעים, אבל תשימו לב כמה פעמים הוא עושה דברים מתוך צורך ולא מרצון פנימי עמוק. הם ריאקציונרים, מגיבים להרפתקאות ולא מחוללים אותן. זה חלק מאופי הדמויות ונובע ממה שהן. מורטי כסיידקיק תלותי וחסר ביטחון, ריק כאדם שחומק מלשאול את עצמו מהו.

לכן ריק נכנס לאי נוחות כשהוא יושב אצל הפסיכולוגית. התגובה שלהם לאמוציות היא הסירוב שלהם לקבל טיפול ולכן הטיפול בדמויות עצמן נעשה לאט ובדקדקנות. לכן מבנה הגיבור הנודד כה מתאים. לגיבורים.

זה מבאס את התחת, כי יש המון מה לחקור בסדרה והייתי מעדיף שזה באמת ימשך תשע עונות בהן שומרים את הצופים על אש נמוכה והם משלימים חורים עם תיאוריות הזויות ביוטיוב מאשר שיתחילו להסביר לנו כיצד רובה הטלפורטציה עובד.

ומקור הבעיה?

בקורסים לכתיבה ממקמים יוצרים על ספקטרום של discovery writer אל מול outliners. סופרים שחוקרים נוטים לבנות דמויות מצוינות ואמינות ועלילות לא צפויות אבל נוטים לאכזב עם סוף הסיפור אל מול אנשי נוסחה שספרם מתוכנן בקפידה מהיום הראשון אך מאבדים מהקסם שבאקראיות.

ריק ומורטי התגבש בבירור תחת הפילוסופיה הראשונה. הרבה מהפיצ'ים של הסדרה נבנו כאשר רוילנד זרק רעיון מטומטם לצוות הכותבים. למעשה עוד מקומיוניטי העבודה של ג'סטין מאופיינת בראנדומליות דפוקה לחלוטין.

אבל זה לא צפוי. והרבה פעמים זה לא מממש מטרות שאפתניות כמו פיתוח דמויות מואץ בעונה השלישית או סיפור סופר מרגש. מטרות שהם אף ציינו לעונה זו בריאיונות. ואכן רואים שבעונה האחרונה יש פחות הומור ראנדומלי, פחות עלילות מסובכות ומטומטמות. ובאימלוק? רואים שלריק פתאום אכפת מהסיבות לקיום שלו.