גלקסיית המחשבים חדשות וביקורות משחקים, קולנוע, חומרה וטכנולוגיה
סדרת המשחקים אהובה Wolfenstein מגיעה אל משקפת ה-VR של ה-Playstation 4. האם הסדרה הכה מוצלחת מתאימה לאופן סגנון משחקי ה-VR? או שמא Wolfenstein: Cyberpilot מייצר שם רע לסדרה?
כולנו כבר התרגלנו לעובדה שמשחקי Wolfenstein הם סוג של יצירת אומנות, כל אחד בפני עצמו. זה בא לידי ביטוי בעלילה מעולה, מערכת קרב מצויינת ועוד. כעת הגיע תורה של הסדרה להיכנס למרחב המציאות המדומה עם משחק חדש בסדרה, העונה לשם Wolfenstein: Cyberpilot.
עלילת המשחק מתרחשת למעשה לפני Wolfenstein: Youngblood. אי שם ברחבי פריז של שנות ה-80. אנחנו מגלמים טייס חסר שם (ואישיות) שתפקידו כוח הוא להטיס ולהפעיל כל כלי שנזרק עליו. בעודנו נלחמים קרב די אבוד כנגד הכוחות של הנאצים, נדמה שהכוח שלנו הצליח לשים את ידיו על מכונת לחימה מתקדמת של האויב. התפקיד שלנו הוא לתכנת את אותה מכונה מחדש ולהשתמש בה בכדי להביס ולגרש את הפולשים.
לפני כל משימה אנחנו זוכים לקבל תדריך מלא עליה. מה גם שעושים בנינו היכרות לבין המכשיר החדש שאותו אנחנו הולכים לתפעל. בדרך כלל זה גם מערב תיכנות שלו מחדש, על מנת שירה באויבים ולא בנו.
לעיתים כל מה שידרש מאיתנו זה להחליף שבב מסוים, ולפעמים אנחנו נאלץ לקחת את עצמינו לטיול ברחבי המעבדה כולה. ממליצה לכם לקחת הרבה רטלין לצורך הביצוע של זה, כי המשימה הפשוטה הזו יכולה להפוך לבלתי אפשרית, עם השלט.
אחרי הסבל הזה, עושים לנו הכירות עם החיישנים והמכונה שיהיה עלינו לתפעל במהלך השלב הבא. גם אז, התזוזה והתנועה אינם נכונים ומרגישים פשוט רע.
הסיפור מבטיח לנו הרבה יותר ממה שאנחנו זוכים לקבל בפועל. במהלך המשחק עצמו אנחנו מתפעלים שלוש מכונות. תחילה זה הפנזרהונד, שמגיע מצויד עם להביור ויכולת ניגוח.
לאחר מכן אנחנו זוכים להטיס מעין רחפן, המגיע עם רובה הלם, ויכולת חדירה למערכות מאובטחות. במקרה של הטסת הרחפן הזה, יהיה עלינו להיות כמה שפחות בולטים, מכיוון שחשאיות די חייבת להישמר כאן, וזאת משום שאין לנו הרבה חיים לבזבז במצב הזה.
הכלי השלישי שאנחנו זוכים לתפעל הוא הזיטאדל. אותה מכונה אימתנית מצויידת עם מכונת ירייה ומטול טילים. אני מניחה שאפשר לתפעל את זה בצורה סבירה, אלמלא המכונה לא הייתה כל כך מסורבלת.
במהלך כל המשחק אתה הולך לפי מה שהוא מכתיב לך, ללא אפשרות בחירה. אין כאן תחומים אפורים, רק שחור על גבי לבן. אפילו האויבים לא ממש מתאמצים. צריך להתקרב אליהם על מנת שבכלל יזהו שאתה שם, וככה אנחנו יכולים לטפל בהם אך ורק מטווח קרוב במיוחד.
גם אם נפצעתם במהלך הקרב, אל חשש. אתם מיד יכולים לרפא את עצמכם. אה כן וגם התחמושת מסתבר לעולם לא נגמרת כאן.
זה קצת מעציב ומפתיע, עבור סדרת משחקים שתמיד דואגת לכך שתיקח את הקרבות שלך בצורה חכמה וטקטית.
מבחינה זו Wolfenstein: Cyberpilot עושה עבודה די טובה, משום שנדמה כי אנחנו בהחלט נמצאים ברחובות פריז אי שם בתקופה של Wolfenstein: Youngblood. הפרטים הקטנים על המבנים והתאורה פשוט נראים טוב, ונותנים לך את התחושה הנכונה. מבחינה חזותית נראה שדי חשבו על הפרטים הקטנים.
קשה לי להגיד שהפסקול תפס אותי, כי אני קצת מתקשה לזכור אותו. מה שדי מקשה להיכנס ללהט המשחק.
כולנו יודעים שמשחקי מציאות מדומה עדיין נמצאים בחיתוליהם. ישנם כמה משחקים יוצאי דופן נכון לרגע זה, אבל הדרך למשחק המציאות המדומה המושלם עוד ארוכה. עם המשחק הזה היה לי מאוד קשה להמשיך הלאה, אני מודה. במהלך המשחק בו הייתי פקעת עצבים ותהיתי למה זה מגיע לי. מה גם שהוא מאוד שונה משאר המשחקים בסדרה האדירה הזו, אין לו סיפור סוחף, חסר כל אפשרויות לבחירה במהלך המשחק, שלא לדבר על זה שאתה לא מרוויח כלום מכל מה שאתה עושה. אל תצפו לראות נבל ממשי בכל העניין הזה, כי הוא לא קיים (אלא אם כן מחשיבים את היוצרים של המשחק הזה). אין שום דבר שמושך אותך ללכת ולשחק פעם נוספת בסיוט הזה.
אני נורא מתקשה להבין מדוע Wolfeinstein: Cyberpilot נחשב כחלק מהסדרה (אם אפשר בכלל לקרוא לו ככה) ועוד עולה 20 דולר. אבל אני מניחה שצריך לשלם למישהו עבור העבודה…
Wolfenstein: Cyberpilot
סיפור - 3
משחקיות - 3
גרפיקה - 6
4
לא טוב
יצאנו לבדוק האם משחק המציאות המדומה Wolfenstein: Cyberpilot אכן עומד ברף הציפיות הגבוהות שקבעו המשחקים האחרים בסדרה.
