לילה של סרט מפרך – ביקורת לסרט יסטרדיי

מה אתם הייתם עושים אם הייתם היחידים בעולם שזוכרים את השירים של להקת הביטלס? ובכן, בסרט "יסטרדיי" אנחנו מגלים מה ג'ק היה עושה.

נראה שהוליווד נכנסה לפאזה של מוזיקת רוק קלאסית, עם סרטי ביוגרפיה ללהקת קווין ואלטון ג'ון, וכעת סיפור סביב המוזיקה של להקת הביטלס האגדית. הסרט החדש "יסטרדיי" לא מתרכז יותר מדי בהיסטוריה של הלהקה, אבל הוא כן לוקח רעיון מגניב ונותן לנו מספר רגעים מצוינים ממנו וגם לא מעט בלאגן. המשיכו לקרוא ותבינו למה אני מתכוון.

"יסטרדיי" מתחיל עם הכוכב שלנו ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שמנסה להצליח כל הזמן אבל נכשל פעם אחר פעם להחשף בעולם, למרות מאמציה של המנהלת שלו אלי. יום אחד, בדרכו הביתה מהופעה כושלת נוספת שגורמת לג'ק לרצות לפרוש, כל החשמל בעולם נכבה ל-12 שניות ופוגע בו אוטובוס. ג'ק מתעורר בבית החולים, מתאושש ועם 2 שיניים פחות מגלה כעת שלהקת הביטלס לא קיימת יותר והוא היחיד שזוכר את השירים שלהם.

כמו שראיתם בטריילר, ג'ק מתפרסם מאוד מהר תודות לקצת עזרה מהאמן אד שירן והוא מוכרז מאוד מהר לאמן הגדול ביותר בכל הזמנים, מה שמראה הערכה לשירי הביטלס אבל באותה מידה קצת משאיר אותנו סקפטים כמה השירים היו תופסים פופולריות היום.

משהו שאהבתי בסרט, הרבה בהתחלה ולפעמים לכל אורכו, זה שהוא מנצל את המצב המוזר הזה בצורה הגיונית- הביטלס לא קיימים, אז הרבה דברים שהצליחו או נוצרו בהשראתם גם לא קיימים, והוא היחיד שזוכר שירים של הביטלס אבל הוא לא זוכר את המילים עצמן, כמו כל אחד שהוא לא מעריץ שרוף של הביטלס אז הוא כל הזמן מנסה להשלים את המילים בצורה הגיונית, מה שמוביל למבט למקור של חלק מהשירים.

אבל כמה שהסרט כולל מספר רגעים מקסימים ויפים שמקושרים ללהקה הבריטית האגדית, הוא לא לגמרי זורם ולא מצליח ממש להמריא עלילתי. אולי כי יצרו רעיון מגניב וניסו לבנות סרט באורך שעתיים סביבו. זה לא שאין עלילה (למרות שחלקה מרגישה לקוחה מ"רוקסטאר"), אבל זה מרגיש שהסרט כל הזמן בהילוך ראשון, עומד להתחיל קצב סיפור מעניין ולוחצים לנו על הבלמים, בין אם זה סצנה מתסכלת ולא כל כך מצחיקה או שינוי הפוקוס. 

אני לא מאמין שזה לגמרי אשמת התסריט של ריצ'רד קרטיס ("אהבה זה כל הסיפור" ו"כל הזמן שבעולם"), שיכול היה לעבור קיצוץ דל ושינוי דיאלוג פה ושם, לדעתי הרבה מהבעיות של הסרט נופלות על הבמאי דני בויל, לא בגלל שהוא במאי רע, אבל רואים שהאופן שהוא מביים והאופן שבו קרטיס כותב סיפור לא עובדים יחדיו. זה נראה בבירור בהתנהגות של הרבה מהדמויות שמרגישות מוזר ומביך בצורה שאמורה להיות מצחיקה אבל יוצאת יותר מתסכלת, כמו ההופעה של קייט מקינן, שחשבתי שתהיה המפיקה הטיפוסית המגניבה והקשוחה אבל ההכוונה שקיבלה הוציאה אותה אדם בלתי נסבל ומעצבן, שתורם לסוף הסרט אבל הופך את החוויה ללא נעימה ולוקח את הקלישאה של המפיק ההוליוודי לתחתית חדשה ולא הגיונית. 

הבימוי הלא מתאים נראה גם בסינמטוגרפיה של הסרט שכוללת הרבה צילומים בזווית וקלוז-אפ שמתאימים לסרטים כמו "טריינספוטינג" וסרט ריגול כמו ג'יימס בונד (שבויל היה אמור לביים) אבל לא בקומדיית מוזיקה רומנטית. זה מאכזב כי אפשר להרגיש שבתסריט יש הרבה נשמה וראינו את קרטיס יוצר סרטי רומנטיקה נהדרים אבל בתור קומדיה רומנטית, הסרט לא ממש עובד. מה שכן, מרכז הרומנטיקה של הסרט, צמד השחקנים הימש פאטל ולילי ג'יימס, הוא נהדר- פאטל וג'יימס מקסימים בהופעות שלהם, בעיקר הופעתה של ג'יימס ויש להם כימיה טובה.

שאר השחקנים עושים עבודה סבירה אבל השחקן היחיד שבלט מכל השאר הוא אד שירן שבאופן מפתיע נותן הופעה מבדרת שבה הוא אפילו צוחק על עצמו, השחקן היחיד שחשבתי שיהרוס את הסרט בסוף היה קטע מבדר בו. 

מה עם החלק המוזיקלי של הסרט? ובכן, השירים נחמדים וכיפיים לשמוע אבל יש פחות פוקוס עליהם ויותר על החשיבות שלהם ולנסות לבדר אותנו. למשל, בהתחלת הסרט, כשג'ק שר את השיר הראשון של הביטלס בסרט, במקום לקחת את הרגע, להתמקד בזמר הסרט ובגיטרה שלו, "יסטרדיי" מחליט להראות לנו מה קורה מסביב. זה נכון שלהראות את הסביבה עוזר להכניס לאווירה אבל זה מרגיש שבויל פשוט מראה לנו משהו כדי לא לשעמם אותנו, ואין צורך, תן לנו להקשיב ולהתרכז בשיר. מה שמסביר את חוסר ההתאמה בין הבמאי לתסריט, "יסטרדיי" אמור להיות סרט בקצב איטי עם רגש והבימוי משדר קצב מהיר ולא יציב בלי הפסקה, כמו שאר סרטיו של בויל.

לפחות השירים נשמעים נהדר והסאונד באולם היה ממש חד ועוצמתי, אבל גם המוזיקה הטובה ביותר בעולם צריכה במה יציבה ולצערי הרב למוזיקה של הביטלס אין את זה בסרט הזה. 

סיכום

"יסטרדיי" הפך לי לגמרי את הציפיות. אחרי שראיתי את הטריילר, ציפיתי שהמוזיקה והמשחק של הסרט יכבשו אותי, וחשבתי שנקבל סוף קלישאי והופעה גרועה ומעצבנת מאד שירן, אבל הסרט הפתיע אותי ונתן לי ההפך- סוף מקסים, הופעה מבדרת משירן אבל מוזיקה ומשחק לא מפוקסים ולא זורמים. 

אני חושב שהסרט מחווה נחמדה ללהקה עצמה, בעיקר להיסטוריה שלה ושיריה, ושסוף הסרט מבוצע בצורה טובה ומיוחדת. אבל הסרט במבנה שלו ובקצב שלו כושלים בגלל אי ההתאמה בין סגנונות היוצרים מה שמוביל לצפייה קצת מתסכלת ומתישה.